דף הבית >> לימוד לזכרו >> דבר תורה שבועי המשך
 
דבר תורה שבועי - פרשת מטות מסעי


מאת הרב שלומי אלדר - ידיד המשפחה
  

דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל



לתגובות ולשאלות לרב שלומי אלדר :  
shalomi_e@yahoo.com
 
בס"ד
 
פרשת מטות-מסעי - ותהיה דעתו מיושבת – 


 
שלום לכולם,
לאחר מלחמת מדין בתחילת הפרשה, חוזרים החיילים מהניצחון עם שבי ושלל רב ומביאים אותם לפני משה ואלעזר הכהן. התורה מספרת שמשה הגיב בכעס כשראה בשבי גם נשים (לא, יד-יז):
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה? הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'! וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ.
הרי היציאה למלחמה היתה בעקבות הזנות בבעל פעור עם המדיניות - הן אלה שגרמו לכישלון ולמגפה, ואם כן וודאי שאסור להביא מכשול כזה בחזרה למחנה ישראל. הן חלק מחילות האויב ולכן גם אותן יש להרוג!
מספר פסוקים לאחר מכן אנחנו מוצאים ציווי לחיילים השבים מן הקרב בענייני הכשרת הכלים של מדין (שם כא): וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
רש"י במקום מעיר בעקבות דברי חז"ל:
ויאמר אלעזר הכהן וגו' - לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר (ויקרא י, טז): "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר" - בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י-יא) ב"שמעו נא המורים... ויך את הסלע" - ע"י הכעס טעה.
חז"ל עומדים כאן על תופעה שחוזרת על עצמה שלוש פעמים בתורה - משה רבנו כועס על עניין מסוים, וזה גורר בעקבותיו טעות שהוא עושה. במקרה שלנו, כעסו של משה גרם לכך שהלכות הכשרת כלי הגויים נתעלמו ממנו, ולכן אלעזר היה זה שצריך ללמד אותן.
לכאורה צריך להבין - מבלי להכנס כאן לטעמים לכך שהם הותירו את הנשים בחיים, בוודאי שהם טעו בכך ומשה היה זה שצדק. אם כן, מדוע הוא זה שבא לכלל טעות, הרי הוא היה היחיד שבמצב זה ראה את הדברים באופן הנכון, וכעסו היה מוצדק!
 
ואכן כך כותב הרמב"ם בהלכות דעות (א, ד): הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו... כיצד? לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני - לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת... וכן שאר דעותיו
אם כן, מה היה רע בכעסו של משה שבגללו נגרם לו אחר כך שהוא שכח את הלכות הכשרת כלים? הרי כפי שאמרנו מצד האמת הוא צדק, והיה פה דבר "שראוי לכעוס עליו"!
אלא שהרמב"ם לכאורה סותר את עצמו שם בהמשך (ב, ג): ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר... הכעס דעה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפלו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו... ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו והוא אינו כועס.
כאן הרמב"ם כותב שאפילו שיש דבר שראוי לכעוס עליו אסור לאדם לכעוס, אלא רק להעמיד פנים שהוא כועס. כיצד זה מסתדר עם מה שהוא אמר לפני כן, שאדם שהולך בדרך הישרה כועס ממש בדבר שראוי לכעוס עליו?
אולי אפשר להסביר את זה על פי סיפור על הצמח צדק, האדמו"ר השלישי מלובביץ'. סיפרו עליו שכשהוא ראה משהו שהכעיס אותו, הוא ידע שהרמב"ם אומר שאסור לכעוס אלא אם כן זה דבר שראוי לכעוס עליו, אז הוא התחיל לפתוח ספרים ולהתעמק ולדון בשאלה אם מבחינה הלכתית מדובר במשהו שראוי לכעוס עליו או לא. כמובן שבלי קשר למסקנה אליה הוא הגיע, לאחר עיון של מספר שעות בספרים הוא כבר ממילא לא כעס...
מה בעצם היה ה"פטנט" של הצמח צדק? הוא העביר את ההתמודדות עם המעשה המכעיס שהוא ראה ממישור התגובה המיידית האינסטנקטיבית של הכעס, למישור הדיון והעיבוד השקול. ברגע שזה עבר לשם - כבר אין כעס. אם לוקחים את זה צעד קדימה, הצמח צדק לימד אותנו שכדי בכלל להיות מסוגל לשקול אם ראוי או לא ראוי לכעוס, צריך פשוט לא לכעוס. הכעס מצד עצמו מונע את השיקול הזה.
הסברנו פה כבר פעם ששיטתו של הרמב"ם לגבי ההליכה בדרך האמצע במידות, באה להשיג בדיוק את זה. ההליכה באחד מהקצוות גורמת לאדם להגיב באופן אוטומטי על כל מצב בדרך שמתאימה לאותו קצה שלמעשה שולט עליו ועל תגובותיו. הוא לעולם אינו מצליח להכנס בכלל לשיקול אם זו התגובה הראויה או לא, אלא פועל על אוטומט. היכולת להתרחק משני הקצוות וללכת בדרך האמצעית, מחזירה לידיו של האדם את שיקול הדעת והיכולת להכריע באופן בלתי מוטה איזו התנהגות ראויה בסיטואציה הנתונה. הדבר הזה נכון גם לגבי הכעס, ולכן הרמב"ם כותב בפרק א שבאופן עקרוני גם בכעס האדם צריך להגיע למצב שהוא כועס רק על דבר שראוי לכעוס עליו, כמו בשאר המידות.
אלא שבפרק ג הרמב"ם אומר שהנוסחה הכללית הזאת אינה ישימה בכעס, כי ברגע שהאדם נכנס למצב של כעס, יהיה הכעס מוצדק ככל שיהיה, הוא כבר נתון ביד הכעס השולט עליו ומאבד את יכולת שיקול הדעת. מיד לאחר מכן מביא שם הרמב"ם את דברי חז"ל:
אמרו חכמים הראשונים... שכל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו.
המקור לאמירה זו הוא הסיפור של משה בפרשה שבעקבות הכעס נתעלמו ממנו אותן הלכות, כדברי רש"י אתם פתחנו: "בא לכלל כעס - בא לכלל טעות", כי שיקול הדעת נעלם.
ולכן, אפילו אם משהו באמת מרתיח, ובאמת ראוי למחות נגדו בתוקף, נאמץ את המלצת הרמב"ם: "יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו".
שבת שלום,
שלומי

 
 
פרשת פינחס - ברית שלום בעיני הקב"ה ובעיני העם
 
שלום לכולם,
 
בתחילת הפרשה הקב"ה מברך את פינחס על מעשה הריגת זמרי עליו קראנו בסוף הפרשה הקודמת (כה, יא-יג):
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
בעקבות מעשה הקנאה שלו זוכה פינחס בכהונה. אלא שהשאלה הידועה שעולה מתוך הברכה הזאת היא כיצד ברכת השלום קשורה למעשהו של פינחס? פינחס הרי עשה מעשה קנאות, מעשה של הריגה. גם אם הקב"ה מברך אותו על כך ורואה במעשה הזה מעשה ראוי לשבח, הוא יכול לקבל את ברכת הקנאות, לא את ברכת השלום!
בגמרא במסכת זבחים נחלקו אמוראים (זבחים קא, ב): א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר (יהושע כב, ל): "וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל" וגו'.
בזכות מה זכה פינחס בכהונה? ר' חנינא לומד מהפסוק שלנו שזה היה בזכות מעשה הקנאה בזמרי, לעומתו סובר רב אשי שפינחס זכה בכהונה רק כאשר הוא השכין שלום בין השבטים בסוף ספר יהושע. שם מסופר על כך ששבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה שחזרו לביתם בעבר הירדן המזרחי לאחר שסייעו לשאר השבטים לכבוש את הארץ, הקימו מזבח גדול בגלילות הירדן. כששאר השבטים ראו זאת, הם חשדו שהמזבח נבנה לעבודה זרה, ומבטא פרישה שלהם מעבודת ה' של שבטי ישראל שבעבר הירדן המערבי. מתוך כך הם כבר נקהלו לשילה לעלות עליהם למלחמה! אבל לפני כן הם שלחו אליהם את פינחס להבין את פשר בניית המזבח. כאשר שניים וחצי השבטים הבהירו שכל כוונתם בבניית המזבח היתה דווקא להזכיר לעולם את הברית שבינם ובין שבטי עבר הירדן המערבי, פינחס קיבל את דבריהם והעביר מסר של פיוס שמנע את המלחמה. לדעת רב אשי זה מה שזיכה את פינחס בכהונה ולא מעשה זמרי.
לכאורה רב אשי מציג פה את הדעה ששוללת את זה שפינחס יכול היה לזכות בכהונה במעשה זמרי, ואולי מהטעם שהסברנו קודם לכן - הכהן הוא דמות של שלום, כך ראינו אצל אהרון ובכלל ההלכה היא שכהן שהרג את הנפש אינו יכול לעבוד ולשאת כפיו. ממילא, מעשה הריגת זמרי, שהוא מעשה של קנאות ולא מעשה של שלום, דווקא פוסל את פינחס מהכהונה, ולכן לדעת רב אשי הוא זכה לה רק כשהוא הלך בדרכו של סבו אהרון הכהן והשכין שלום בין השבטים.
אלא שכמובן הסבר זה אינו מספיק בדעת רב אשי, שהרי הפסוק אצלנו אומר במפורש שכשכר על מעשה הריגת זמרי זוכה פינחס ל"בריתי שלום", ומכח זה הפסוק ממשיך לומר שהכהונה תהיה לפינחס ולזרעו! כיצד מסביר זאת רב אשי? הגמרא מקשה את הקושיה הזאת (שם): ואידך נמי והכתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו"! כי כתיב ההוא - בברכה הוא דכתיב.
כלומר, לדעת רב אשי מה שנאמר לפינחס בפרשה שלנו לאחר הריגת זמרי הוא ברכה בלבד אבל הוא עדיין לא זכה בה לכהונה. מה משמעותה של הברכה אם לא מתן הכהונה? התוספות מסבירים (שם): שברכו הקדוש ברוך הוא שיהיה כהן, ומיד היה יכול להיות כהן, אלא שתחילה צריך להלבישו ולמושחו... אבל שמא לא נתרצו לו כל ישראל באותה שעה מפני שהרג נשיא שבט, עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע ואז נתרצו לו והלבישוהו [ומשחוהו] וחנכוהו בחביתין.
הקב"ה אכן ברך את פינחס בעקבות מעשה זמרי בכהונה, ובאופן עקרוני הוא יכול היה מיד להכנס לתפקיד, אלא שעם ישראל לא היו מוכנים לקבל אותו לתפקיד בגלל שהוא הרג את זמרי, נשיא שבט מישראל, דבר שבעיניהם פסל אותו מלהיות כהן. רק כאשר הוא השכין שלום בין השבטים בימי יהושע הם קיבלו אותו ככהן ואז הוא נכנס לתפקידו על פי ברכתו של הקב"ה כאן.
מעשהו של פינחס היה מעשה של קנאות. באותה נקודת הזמן זמרי חילל את כל היקר והקדוש לעם ישראל ולתורתו, באופן החצוף והנועז ביותר כפי שאומר הפסוק (כה, ו):
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
מעשהו של זמרי מאיים על כל ישראל ועל בריתם עם הקב"ה. ברגע הזה קם פינחס ומונע את ההרס. הרמב"ם כותב שמי שמרחם על החייב בדין הוא אכזרי כלפי החברה כולה. פינחס פעל מתוך רצון דווקא להשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, למנוע את ההרס והאיום הגדול לעם כולו לדורות, ומתוך כך עשה מה שעשה באופן שבו היה נדרש לפעול באותו הרגע.
אלא שמעשה שכזה, למרות שניתן להצדיק אותו באותן נסיבות, יכול להוות מדרון חלקלק - האם באמת ההורג פועל ממניעים טהורים? האם הוא באמת עושה את הדברים לשם שמים? האם לא מעורבת שם נטיה אלימה? שנאה? מרדף אחר כבוד ותהילה? אם חלילה מעורב במעשה כזה משהו קטן אפילו מכל אותן נטיות פסולות הרי שזה הופך את המעשה למעשה רצח שפל.
הקב"ה הוא בוחן כליות ולב, והוא יודע שמעשהו של פינחס היה טהור ולכן הוא מברך אותו דווקא בברית השלום, כי הוא יודע שזה לא נובע מאלימות או כוחניות. אבל עם ישראל שמתבוננים במעשה מבחוץ רואים אותו באור אחר ומעורפל. מיהו פינחס ומה משמעות המעשה? הכתרת פינחס לכהן בפועל בנקודה הזאת תשלח מסר מבלבל ואפילו מסוכן לעם. רק לאחר שפינחס ישכין שלום בין השבטים, בנקודה בה הם כבר התכוונו לצאת למלחמת אחים, העם יבין למפרע שפינחס איננו מחרחר ריב וקנאי בכל מחיר, אלא איש שלום שנאלץ לפעול בסיבות קיצוניות בכלי מלחמה על מנת להביא שלום גבוה יותר. רק אז יוכל פינחס להתחיל לכהן בפועל.

שבת שלום,
שלומי


 
 
 
 



פרשת בלק - מה טבו אהליך 
 
שלום לכולם,
 
פרשת השבוע מתארת את ברכותיו של בלעם לישראל. בלעם הרשע רצה לקיים את בקשתו של בלק ולקלל את עם ישראל, אבל הקב"ה באהבתו לישראל שם בפיו ברכות במקום קללות, כמו שאומר הפסוק בספר דברים (כג, ו):
וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ.
 
ברכותיו של בלעם הפכו להיות דווקא אחד משירי ההלל הגדולים של עם ישראל, והוא אף זכה לכך שיהודים פותחים את הבוקר ואת התפילה כולה בפסוק מדבריו (במדבר כד, ה):
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
 
האמת היא שגם בשו"ת מהרש"ל (סימן סד) ובסידור יעב"ץ כתבו לדלג על הפסוק הזה בפתיחת התפילה, שהרי הוא נאמר מפיו של בלעם הרשע, אלא שבכל זאת המנהג הרווח הוא לאמרו. יש כאלה שהסבירו את זה על פי דברי הגמרא בסנהדרין (קה, ב):
אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - "מה טבו אהליך יעקב", לא תשרה שכינה עליהם - "ומשכנתיך ישראל", לא תהא מלכותן נמשכת - "כנחלים נטיו", לא יהא להם זיתים וכרמים - "כגנת עלי נהר", לא יהא ריחן נודף - "כאהלים נטע ה'", לא יהיו להם מלכים בעלי קומה - "כארזים עלי מים", לא יהיה להם מלך בן מלך - "יזל מים מדליו", לא תהא מלכותן שולטת באומות - "וזרעו במים רבים", לא תהא עזה מלכותן - "וירם מאגג מלכו", לא תהא אימת מלכותן - "ותנשא מלכתו".
אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שנאמר: "ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך" - 'קללה' ולא קללות.
 
רבי יוחנן מציין את העובדה שכוונתו של בלעם בכלל היתה לקלל, ממילא את כל ברכותיו יש לקרוא כקללות במסווה. כשהוא משבח את "אהליך יעקב", בתי הכנסיות ובתי המדרשות של עם ישראל, הרי שבעצם כוונתו היתה לקלל אותם שהם יחלפו מן העולם, והקב"ה הוציא לו את הברכה ההפוכה מהפה. מה שמפתיע הוא שבסופו של דבר הגמרא אומרת שאכן כל אותן קללות התגשמו כפי כוונתו המקורית של בלעם, חוץ מאותה ברכה של "מה טבו אהליך יעקב"! כאשר אנחנו מתארים בשמחה ובהודאה את כך שהקב"ה הפך את קללתו של בלעם לברכה, הרי שמדובר רק על הקללה היחידה הזאת, אבל את רובן המוחלט של הקללות הקב"ה לא שינה והן התקיימו לצערנו בעם ישראל - "לא תשרה שכינה עליהם... לא תהא מלכותן נמשכת... לא יהא להם זיתים וכרמים... לא תהא מלכותן שולטת באומות..."!
 
אלא שאת זה יש להבין - הרי בפסוקים עצמם הקב"ה צבע את הכל בצבעים של ברכה, מדוע זה לא ביטל לגמרי את כוונותיו המרושעות של בלעם? ואם אכן היה מקום לתת לקללותיו של בלעם להתגשם, מדוע הן מנוסחות כברכות? ובמה שונה ברכת "מה טבו" שזכתה להתקיים ולא חזרה לקללה כמו כל שאר הקללות? 
כפי שראינו, הגמרא מסבירה שהברכה "מה טבו אהליך יעקב" מתייחסת לבתי כנסיות ובתי מדרשות. זה מסתמך גם על הפסוק (בראשית כה, כז):
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.
שהכוונה היא שהוא היה לומד תורה בבית המדרש, ולכן גם פה האהלים מיוחסים ליעקב. המהר"ל מסביר מדוע דווקא ברכה זו לא התבטלה (חידושי אגדות סנהדרין שם):
כי כל הברכות שברך בלעם אין ברכה יותר מיוחדת ושייכת לשראל יותר מן הראשונה, שהיא שייכת לישראל לגמרי שהיא ברכת יעקב בפרט.
יעקב מבטא את עם ישראל בטהרתו, בניגוד לאברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו. הברכה הזאת, שמדברת על אהליו של יעקב, אהלי התורה והתפילה, היא ברכה מיוחדת ומאפיינת את עם ישראל ואת ייחודו יותר מכל ברכה אחרת. אפשר לפגוע בעם ישראל בהרבה מישורים, אבל בייחוד שלו אי אפשר לגעת. לכן, את הברכה הזאת הקב"ה משאיר ואינו מאפשר לרצונו של בלעם לפגוע במה שמגדיר את עם ישראל לצאת אל הפועל חלילה.
אולי אפשר להרחיב את דבריו של המהר"ל ולציין נקודה נוספת לגבי "עמידותה" של הברכה הזאת. ראינו שהפסוק מתאר את בתי הכנסיות ובתי המדרשות כאהלים. המפרשים עומדים על כך שהאהל הוא ארעי ונייד, בניגוד ל"משכנותיך ישראל", שמדבר על השתכנות במקום קבוע. התכונה הזאת מצד אחד מסמלת פגיעות - הבית/המשכן הוא הרבה יותר יציב ובטוח מהאהל הפתוח והרעוע. אלא שמצד שני אותו חסרון יכול להפוך ליתרון - הבית הוא יציב ויכול לעמוד בפני פגעים רבים, אבל אם מגיע כח מספיק חזק שמחריב אותו אין לו תקנה. את האהל לעומת זאת אפשר לקפל, לקחת על הגב ולהציב במקום אחר.
הגמרא אומרת שכחו של בלעם היה לכוון את השעה שהקב"ה כועס בה. הוא יודע לדבר אל מידת הדין ולהצביע על החסרונות, החטאים והנפילות של עם ישראל. בוודאי שיש פעמים שבהם הוא גם צודק. אנחנו נכנסים מחר לשלושת השבועות ויודעים שכאשר חטאנו, איבדנו את הבית - את השראת השכינה, את המלכות, את הזיתים והכרמים ואת ארץ ישראל. אבל גם כשאיבדנו את כל זה, והקרקע נשמטה מתחת לרגלינו, נשאר לנו האהל - בתי הכנסיות ובתי המדרשות, התורה שאיננה כפופה לנסיבות ולתמורות, שממשיכה ומלווה אותנו בכל טילטולי הדרכים.
דווקא אותו אוהל ארעי, הופך להיות העוגן היציב ביותר של עם ישראל. כפי שאמר המהר"ל - זה מה שמגדיר את מי שאנחנו, ולכן זה מה שנשאר גם כשאנחנו מאבדים כל הנכסים האחרים שמביאים לידי ביטוי את אותו ייחוד, והוא זה שמכחו נצליח להתחדש ולזכות מחדש בכל אותן ברכות.
לכן, אף על פי שהדבר יצא מפי בלעם, זאת הברכה הגדולה, האמינה והיציבה ביותר, שמובטח מפי הקב"ה שלעולם לא תתבטל, היא העוגן לכל דרכנו בכל הנסיבות, ובוודאי שבה ראוי לפתוח את היום - "מה טבו אהליך יעקב".
שבת שלום,
שלומי

 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

לעילוי נשמת אביתר בן אורית ואבנר
לראש העמוד
לייבסיטי - בניית אתרים