תאריך ושעה
 

בחרנו לבחור בחיים
ע"י הגברת המודעות לבטיחות בטיולים

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




להדלקת נר זיכרון

לאלבום התמונות של אביתר:

לצפייה בסרט ההנצחה:

לצפייה בסרטונים נוספים:

מכתבים לאביתר מאמא

דבר תורה שבועי
 

מאמרים לזכרו של אביתר


לתרומות לקרן ההנצחה

 

דמעה לאביתר

ילד ותיק יצאו לטיול.

חזר התיק, אך הילד לא חזר...

היו בו, בתיק, בגדים לכביסה, ובגדים נקיים ,

היו בו פיג'מה וקצת מצעים,

היו כמה חטיפים, שלא הספיקו לאכול,

וחבילת מרשמלו ל"על האש" על החול.

ילד ותיק יצאו לטיול.

כל פריט בתיק נארז בהתרגשות,

קופל בקפידה,

כל דבר הוכנס לתוכו בזהירות,

לכל פריט הוצמדה מחשבה...

ילד ותיק יצאו לטיול.

חזר התיק, אך הילד לא חזר.

למחרת חזרו גם המשקפיים,

וביום שלאחר מכן חזר גם השעון, עדין עובד – הרי הוא שעון נגד מים....

ילד ותיק יצאו לטיול. חזר התיק, אך הילד לא חזר.

לא חזרו חוויות, לא חזרו סיפורים,

לא חזרו תיאורים על נופים מרהיבים.

לתמונות שהגיעו הוצמדה מנגינה עצובה,

כזאת, שעד היום מעוררת עצב ותוגה.

ובכותרת של כל תמונה נכתב שם מוזר ולא מוכר: ז"ל.

לטיול יצא ילד אצילי ומקסים.

ילד מדהים, מלא הבטחה לחיים מוצלחים.

הייתכן, שכל ההשקעה וההבטחה

טבעו במים עמוקים?

 פרק ראשון: על אביתר

 

איך אפשר לספר "סיפור חיים" על חיים כה קצרים?

מה יכול היה להספיק ילד ב - 12 וחצי שנים?

ומצד שני איך אפשר לקמט 12 ו–חצי שנים למספר

עמודים?

אנחנו מנסים.

החיים שלנו מחולקים כבר זמן רב ל"לפני ואחרי האסון"

התחושה של הפספוס היא תחושה איומה ונוראה.

במקום להכיר את אביתר יותר, במקום להכיר את ילדיו,

למדנו להכיר לעומק חוויה של מוות, שכול, חוסר, היעדר.

אנו מתגעגעים כל כך לאביתר התינוק, הילד, הנער שהיה ונשאר... אך יחד עם זאת, היעדרותו של אביתר היא בעיננו כאילו ענין "טכני", זמני. 

הוא אתנו, אנו עמו, מצפים לו, חיים אתו ואותו.

כשהתבשרנו שאנו עומדים להיות הורים, ועוד הורים לתאומים- ריחפנו מאושר. היינו גאים. הרגשנו בעננים. איזו ברכה, איזה נס מתרקם כאן.

חיכינו כל כך ליום שנכיר אותם, שנראה למי הם דומים. עד הלידה קראנו להם בשמות A ו . - B

תשעת החודשים היו ארוכים כל כך... אך היינו צריכים לחכות. לתת להם לגדול. הוצרכה שמירת הריון של כמעט חודשיים,ובסופה זירוז לידה, כי זה היה כבר יותר מידי...

כשנולדו אביעד ואביתר בכ"ז תשרי תשנ"ח, נכנסה השמחה הביתה. לא היה אכפת לנו לקום עשרות פעמים
בלילה. להאכיל אותם או להחליף להם.
למעשה היינו עומדים לפעמים ומסתכלים עליהם ישנים, מחכים שכבר יתעוררו....

הברית של אביתר צופנת בחובה סיפור מופלא, שעד היום איננו יודעים את פישרו.

לאחר הברית של אביעד נ"י התבקשו האורחים לשבת לאכול את המנה הראשונה, כדי שיהיה הפסק

בין הבריתות, לאפשר ברכת "שהחיינו" נוספת. לפתע הופיעבפתח האולם הראשון לציון, הרב עובדיה

יוסף שליט"א לבוש בגלימה המסורתית. חשבנו שזו מתיחה, ואולי מישהו התחפש, אך עד מהרה התעשתנו וקיבלנו את פניו בלי להבין מדוע הגיע, שכן אנו לא הזמנו אותו. לאחר כעשר דקות בהם עמדנו נבוכים, שאל הרב עובדיה "מי אבי הבן?" אבנר צעד קדימה ואז נזף בו הרב: "מה קורה? קבענו לשעה 14:00 איפה התינוק?"

הבנו שהרב רוצה להיות הסנדק, ואבנר ענה: "אני אשמח מאד לכבד את הרב" באותו רגע נכנס הנהג של הרב, והסביר שחלה כאן טעות, והם למעשה היו צריכים להגיע לברית אחרת. אך הרב התעקש: "אם הגעתי לפה אני אהיה הסנדק בברית זו". כולם לחשו "זה משמים.. משמים..." ואכן הרב עובדיה שימש הסנדק של אביתר והתעקש שגם כל שאר הכיבודים יהיו שלו. בקשנו לכבד את הרבנים מישיבת "ברכה משה" במעלה אדומים, בה למד אבנר. אך הרב התעקש שהכול שלו. נסינו להציע שהמוהל, הרב ראובן אלבז יקבל כיבוד. אך הרב בשלו "הוא מוהל, זה מספיק לו. הכול שלי!" הברכות, העמידה לברכות וכו'.

הרב עובדיה יוסף הסנדק של אביתר

כשהיינו מטיילים עם התאומים והיו פוגשים אותנו חברים, הם היו שואלים בחיוך: "אז מי מהם של  הרב עובדיה?"...

כשגדל אביתר, ושמע את הסיפור על הסנדק שלו, הוסבר לו שעליו להיות ראוי לתואר הזה, ועליו להתאמץ ולהשתדל בלימוד התורה. ואכן הוא הפתיע את כולנו בשקידתו, בהתמדתו ובחריצותו .
אביתר למד ביסודי בבית ספר "נועם" בנים ברמות, ובחטיבת הבינים למד בישיבה התיכונית "חורב".

על אף שהיה צעיר מבני כיתתו בשנתיים, הוא היה מצטיין שכבתי וספורטאי מעולה. תמיד למד בשקדנות ובחריצות.

המחנך שלו בכיתה ה'-ו', הרב יהודה מרציאנו, נהג לומר, שהוא מאתגר אותו בשאלותיו ובחידושיו... 
על תכונותיו של אביתר ניתן ללמוד מדברי מוריו ומחנכיו וחבריו:

גם הרב דודי ליבוביץ מחנכו מכיתה ז' בישיבת "חורב" סיפר שאביתר היה שואל שאלות מאד מחכימות שגורמים למורה לעיין שוב מחדש, להעמיק את הרמה של השיעור.
"אני זוכר באביתר בעיקר שלוש תכונות" אומר הרב דודי ליבוביץ. התכונה הראשונה היא השקט. אצל אביתר הכול נעשה בעדינות בלי רעש וצלצולים. כמו שהגמרא אומרת על תלמיד חכם: "שייף עייל שייף נפיק" אף אחדלא מרגיש כשהוא נכנס, לא מרגישים כשהוא יוצא. הוא היה מאד שקול ורגוע כמו שהקב"ה מתגלה, לא ברעש ולא באש אלא בקול דממה דקה.
התכונה השנייה היא העזרה לזולת: אם מישהו היה צריך  עזרה בלימודים, בהשלמת ציוד, שע"ב וכד' אביתר תמיד התנדב, וזאת בלי להחזיק טובה לעצמו, בלי רעש וצלצולים בביישנות כזו.. הכול בעדינות ובנועם. התכונה השלישית שאי אפשר להתעלם ממנה היא החיוך שתמיד היה בפניו. החיוך היה תמיד פרוש על כל מעשיו, על כל סדר יומו. אני לא זוכר את אביתר לא מחייך. החיוך שלו עשה גם אותך שמח ומחייך."

אביתר ז"ל

נער חכם אחד כתב פעם: אם תחפש באדם - מלאך, לא תמצא. אם תחפש במלאך - אדם, לא תמצא. אבל אם תחפש באדם – אדם, תמצא מלאך! אצלךאביתר, לא היה שום צורך לחפש. כל מי שפגש אותך, ובוודאי מי שהכירך, מיד ראה בך: אדם – מלאך! אדם – בזה שמעולם לא פגעת בחבר, תמיד שמרת על כבוד חבריך ומוריך, תופעה שאין להקל בה ראש בגיל זה, ויחד עם זה – מלאך טוב, מאיר פנים לכל, שלא יחמיץ הזדמנות לעזור לחבר, מתנדב ראשון לכל משימה. אין בדבריי אלה כל מליצה. ב"ה זכיתי ללמדך שנה תמימה, ומעיד אני שהדברים אמת לאמיתה, בחינת 'מקצת שבחך' בלבד. מאביך, יבדל"א, שמעתי על קידוש השם שלך, בתפילתך בבית הכנסת, באהבת התורה ושקידתה – היינו: בין אדם למקום.תכונות אלו תמיד השתדלת להצניע, "שייף עייל שייף נפיק".אך את הקפדתך המיוחדת על "בין אדם לחברו" – כאמור, הן ב'סור מרע' והן ב'עשה טוב', לא הצלחת להסתיר, והרי היא מופת ודוגמא לכולנו. אצלי פשוט שהחכם שאמר: 'ומתלמידיי יותר מכולם', התכוון לתלמידים כדוגמתך. חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין! נא היה מליץ טוב בעד הוריך, משפחתך וכל אוהביך – תהי נשמתך האהובה צרורה בנפשנו לעולם.

הרב דודי ליבוביץ מתוך אתר ההנצחה לאביתר ז"ל

אביתר - "שייף על שייף נפיק"

"אני זוכר את המעורבות ואת הרצון שלו בלימוד תורה בכיתה". סיפר
הרב רפאל סמואל הר"מ
של אביתר בכיתה ח' בישיבת "חורב"."המבט בעיניים שלו היה מבט שכל כולו אומר רצון ללמוד ולקבל ולהבין ולשמוע. היה לו חיבור מאד גדול לשיעור תורה וידע תורני נרחב מאד. הוא היה מרבה לשתף את הכיתה בידע הזה ומעשיר מאד את השיעור."

מספר גם הרב דוד מוריה, מורה לתנ"ך ולמשנה של אביתר: "בדרך
כלל כשנזכרים
במישהו שנלקח בצורה טראגית הלב נחמץ ועצובים,
אבל באביתר אי אפשר להיזכר
מבלי להתמלא באיזו שהיא שמחה,
באיזה
שהוא אור. כי כל ההופעה שלו הייתה הופעה של טוב, של
חיוך, שקט נפשי.
רואים שמעניין אותו מה שאתה מלמד. היה לו רצון אמיתי להעמיק בידע. זו חוויה של מורה ללמד תלמיד כזה. הוא היה בא אלי אחרי השיעור עם שאלות, שבאמת ראית עליו שהוא רוצה להבין אותם עד הסוף. הוא היה פרפקציוניסט תמיד רצה את ה - 100% שלו ובאמת הגיע לו, אבל הדרך שהוא ביקש את ה 100% הייתה לא כי "מגיע לי" . זה היה בשקט בעדינות.

 


הייתה תכנית כזו שעשיתי, שמי שמקבל ציונים גבוהים יוכל לקבל בתעודה ציון עם חסינות שכזו.
אביתר בא אלי בביישנות ובעדינות לשאול אותי אם הוא רשום אצלי בתוכנית זו . אמרתי לו שוודאי שכן! אם לא לך
אז למי מגיע? אבל הוקסמתי מאד מהדרך בה שאל זאת."מחברותיו היו מושלמות ומושקעות, כותרות צבועות
ומודגשות בקו.... הייתה באביתר שמחת הלימוד וחדוות היצירה. לא הרבה ילדים אוהבים להשקיע בקישוט, אך
כשאביתר החליט לעשות משהו, זה
היה חייב להיעשות בשלמות.

פעם ניתנה בבית הספר משימה ליצור דגם תלת ממדי על זהירות בדרכים. אביתר השקיע שעות ביצירת דמויות
מפלסטלינה שימחישו את חשיבות השימוש במחזירי אור. היצירה כללה את כל
הפרטים הקטנים שיכולנו לדמיין.
כולל אוזניות המחוברות לראשו של הולך הרגל... כזה היה אביתר. מושלם ושואף לשלמות.

 

אביתר תואר ע"י חבריו לכיתה כילד אציל נפש, מאיר פנים עם חיוך מתמיד. מקובל מאד בחברה ומסביר פנים לכולם. מסייע לחבריו בלימודים, ומתנדב לכל דבר חסד ונתינה. "אם היית מבקש ממנו משהו הוא היה עוזר לך עד הסוף. בשמחה ומכל הלב ועוד מוסיף לעזור בדברים אחרים" - יאיר, בן כיתתו של אביתר.

מספר הראל וינוגרד בן כיתתו של אביתר: "התכונה שמאד בלטה אצל אביתר הייתה שמחת החיים.

אני לא זוכר הרבה אנשים שבאו להגיד לי שלום בבר מצוה שלי. הייתי לחוץ... אני זוכר אולי שניים,שלושה אנשים ואביתר אחד מהם. הוא הגיע מקולח ומסודר כזה, כמו תמיד, וברך אותי בשמחה.

הרגשתי שהוא באמת שמח בשמחתי. "הייתה לו עקשנות מיוחדת חיובית, של דבקות במטרה. אם היה קובע לעצמו מטרה הוא היה עומד בה." "הוא גם היה מקבל תמיד ציונים טובים אבל מעולם לא התגאה בהם. תמיד שיבח אחרים על הציונים שהם קיבלו." - ענר שפירא בן כיתתו של אביתר.

"אני זוכר אותך כל הזמן מחייך... לקחתי על עצמי לחייך. בשבילך ובשביל כולנו..." - אשרי סלמה

מתוך מכתב, שכתב במלאת שנה לפטירתו של אביתר.

אביתר ניחן בכישרון מוסיקלי, למד לנגן באורגן, ואף הלחין מנגינה. הנעים לנו את השבתות בקולו הערב במגוון סגנונות. את כישרונותיו חלק עם חבריו, ועזר להם בשמחה ובענווה רבה. אותנו המשפחה, תמיד החכים וריגש בדברי התורה, שהיה אומר בשולחן השבת.מספר שבתות לפני פטירתו אביתר אמר את דבר התורה הבא, ובאופן סמלי ומפתיע השאיר לנו כעין צוואה לחיים.
פרשת השבוע של אותה שבת הייתה "אחרי מות" וזה דבר התורה שאמר אביתר: על "ויידום אהרון":

"נשאלת השאלה איך יכול להיות שאהרון הכהן , המתואר כאדם מאד אנושי, אוהב שלום ורודף שלום, שרגיש למצוקות האחרים, ומזין ומשפיע רגשות של חום ואהבה לסובבים אותו, אינו מביע שום רגשות בטרגדיה של מות בניו?
פרושים רבים נכתבו על כך, אך החידוש שאביתר
חידש הוא, שלאהרון לא הייתה את הפריווילגיה ברגע הזה להתאבל או לבכות את מות בניו אהוביו קדושי עליון, כמאמר הכתוב: "בקרובי אקדש".
הוא היה בתפקיד. הוא
היה שלוחו של מקום. מדובר ביום הכי שמח של עם ישראל בקבלת השכינה למשכן, ועכשיו עליו להתנתק מכל הצרכיםהאישיים שלו ולהיות קר רוח, ולמלאת את צורכי הציבור.
דווקא בגלל האחריות הגדולה המוטלת על כתפיו.
וגם
משה, אחיו, עומד על המשמר שהמלאכה תבוצע כראוי, שלא יהיו עוד תקלות.
אהרון, שעמד במשימה בגבורה רבה
וידע להתאפק ולהתמסר לשליחותו של מקום זכה לדיבור ישיר של הקב"ה אליו בפרשיית איסור שתיית היין המובאת מיד אחר כך. ולא באמצעות משה כבדרך כלל. כל זאת כאות הוקרה והערכה על זה ש"ויידום אהרון".

מדבר התורה של אביתר אנו ראינו ולמדנו לחיים את הנמשל המובא בדברי הגרי"ד סולוביצ'יק בהתייחסו למושגים "ייעוד" מול "גורל".
האדם לא בוחר את גורלו.
לעיתים הגורל נכפה עליו מבלי
שיוכל להבין מדוע ולמה, אך אין הקב"ה רוצה שיתעסק בחקירות "למה" , במובן של "הנסתרות לה' אלוקינו" אלא בייעוד, במובן של "הנגלות לנו ולבנינו עד עולם"
מה אתה עושה עם אותו גורל? לאן
אתה ממנף את האנרגיות וקובעם ליעוד ולשליחות שלך? ובטח ובטח במקום שאין איש השתדל להיות איש.
כלומר, כשצורך השעה הוא כזה, שהדבר לא מטופל, האחריות היא על כתפיך לדאוג להשלים
את המלאכה.
לתקן את המעוות, ולקחת גורל כ"כ קשה ולהפוך אותו ליעוד, שבסופה מזכה להכנסת
השכינה למשכן לעם ישראל.

כבר בהיותו תינוק וילד בלט ביופיו שובה הלב. במעון היו מרימים ומנשקים אותו וקוראים לו "ספר תורה"....
ובכל הזדמנות הגננות רצו להצטלם אתו.

חבריו היו נוהגים ללטף את הבלורית שלו בלי
שירגיש... שערו חלק ומבריק.

עיניו חומות וגדולות שריסים ארוכות מקשטות אותם. אבנר נהג לומר
שאביתר מזכיר את התיאורים על ר' יוחנן שהיה מתואר בגמרא, כיפה תואר מיפה ירושלים.

הוא היה ילד רגיש לעצמו, לזולת ולסובב אותו. עזר הרבה בבית וגם פה השקיע מעצמו כדי להגיע לתוצאה המושלמת האופיינית לו.
ניקה ביסודיות מכל הלב.

מספר פעמים הכין עוגה לשבת.
העוגה
הייתה כל כך טעימה שזכתה לכינוי: "העוגה של אביתר".

אביתר יפה התואר

אביתר היה חברותא עם אביו אבנר הי"ו ועם אחיו אביעד נ"י .היה להם סדר קבוע כל שבת, שבו  למדו בין השאר: פרק משנה, "משנהברורה", "חיי אדם", רמב"ם וגמרא, פרשת שבוע ,מחשבת ישראל ועוד.

אורית: הדבר הראשון שעליו חשבתי ,כשניסיתי לדמיין את אביתר מגיע לשערי מעלה, היה את עשרות ואולי מאות דפי התורה, שלמד רוקדים לקראתו. בחייו, היה נראה לי לעיתים מוגזם ומתיש ללמוד כל כך הרבה כל שבת .

הרבה פעמים עמד לי על קצה הלשון
לומר לאבנר, שישחרר אותם מהלימוד וייתן להם לנוח. כי כמה אפשר ללמוד? אבל שתקתי.
היום אני שמחה ששתקתי אני יודעת,
שאביתר למד הרבה יותר תורה לא רק מילדים בני גילו אלא אפילו יותר ממבוגרים שקובעים עיתים לתורה, ושמחתי על התעקשותו של אבנר לקיים את ה"סדר" הזה כל שבת.

אבנר: בשבת האחרונה שלפני פטירתו, אביתר הפתיע אותי ולאחר שסיים ללמוד את הסדר הקבוע, סיימנו את סימן ק' במשנה ברורה, הוא אמר לי שמשעמם לו. תוך כדי כך הוא הושיט יד לארון הספרים ושלף משם גמרא. "אופס, יצאה לי גמרא" הוא צחק. התיישב על הספה והתחיל ללמוד. חשבתי שהוא צוחק עלי.
להפתעתי הרבה אביתר ישב ולמד בשקידה דף שלם בגמרא. ללא עזרה, ללא הנחייה, ולא היה זה דף שנכלל בחומר הלימודים שלו. כך סתם מתוך שעמום.....
לאחר הלימוד עברתי איתו על הסוגיא
ונכחתי שאכן למד נכון. חייכתי לעצמי, ולחשתי בשמחה את הפסוק הראשון של "קריאת שמע". ביודעי שהנה זכנו ה' להגיע למה שלמדני רבי ומורי הרב חיים סבתו שליט"א על חינוך ילדים ללימוד תורה: מתחילים מגיל צעיר, עד שהילד כבר מורגל בתורה ולומד בחשקו בתורה, במובן מסוים בכוח האנרציה, מבלי שמישהו משדלו.

אין לתאר את האושר של הורה, כשרואה שמשאת נפשו של בנו היא ללמוד תורה כשמשעמם לו...

אבנר: הייתי יוצא עם אביעד ואביתר להליכה משותפת כמה קילומטרים כל ערב, ומנצל את הזמן הזה לשמוע מה עבר עליהם במשך היום. תוך כדי הליכה היינו משוחחים על חוויות היום, מן הנלמד בבית הספר ,סוגיות מן החיים, חידושי תורה ועוד. הקשר ביננו היה דיאלוג של ממש. חברות, ופרגון.

אני זוכר כשלקחתי אותם לרובע היהודי ל"הכנסת פרשיות", הציע הסופר סת"ם ומכין התפילין, הרב יעקב, ללמוד איתם כרבע שעה על הבר -מצוה על התפילין ומשמעותם.
ישבנו ולמדנו בעמקות
ובשקידה, עד שלא שמנו לב שעברו שלוש שעות .
רעייתי אורית מרוב דאגה התקשרה לשאול אודותינו.

הרב יעקב כל כך התלהב מהחריצות והשנינות שלהם, עד שהחליט להעמיק איתם יותר ויותר.
אביתר
היה שותף בסיום הכנת התפילין המהודרות.
את התפילין הניח באותו מעמד מתוך התלהבות, שמחה
וברק בעיניים לקיום המצווה.
הוא כל כך ייחל לבר
המצווה שלו . כזה פספוס שלא זכה להניח את התפילין במעמד הבר מצווה עצמו...

אביתר ואביעד היו תאומים בלתי נפרדים.
בכל מקום
שראו את האחד חיפשו את השני.
אורית: בלילות הייתי צריכה שוב ושוב לבקש מהם שיפסיקו לדבר.
השיחות ביניהם היו נראות אין סופיות.
לא פעם שאלתי את עצמי. הרי כל היום הם היו יחד. על מה יש להם עוד לדבר?...
אביעד סיפר לי פעם, שכשחילקו בבית הספר, שבו לומד כיום - ישיבת "תורה ומדע" ליד "מכון לב" את חולצות השכבה, הוא יצא מן הכיתה לבוש בחולצה, ובאופן אוטומטי ניגש לחפש את אביתר להראות לו, ולראות איך נראית עליו החולצה.... זאת מבלי שאביתר נכח פעם אחת בבית ספר זה....
 

אביעד ואביתר- תאומים בלתי נפרדים
הסיפור הזה צבט את ליבי והוכיח לי כמה הם היו קשורים זה לזה.
שאלו אותי הרבה פעמים אם לא היה לי קשה שנולדו לי תאומים מיד בהתחלה.
האמת, שתמיד זכרתי את הצדדים היפים שבעניין.

איך הם תמיד העסיקו אחד את השני. איך עזרו אחד לשני בשעורי הבית. כמה חמוד הם נראו יחד לבושים בבגדים זהים... תמיד אחד דרבן את השני, אחד השלים את השני....

פרק שני: האסון.

אורית: בבוקר הטיול קמתי מוקדם, והערתי את אביעד ואביתר . הבאתי להם את האוכל, השתייה

ושאר הדברים. ברכתי אותם שיחזרו לשלום.

ביום למחרת יצאנו לסידורים אחר הצהריים. לא הספקנו להרחיק מהבית והנה נשמע צלצול, והרב

יצחק דור היה על הקו . הוא סיפר, שאביתר נפצע בטיול והוא נמצא בבית חולים, וכיוון שכל שנה הוא

נוסע לבקר את התלמידים בטיול השנתי, הוא הציע לנו להצטרף אליו. שאלנו מה סוג הפגיעה? הרב

דור אמר שהוא לא יודע כלום ושנדבר עם ינון, אחראי הטיולים. התקשרנו לינון. אז נודע לנו שאביתר טבע,

אבל הוא חזר להכרה. בקשנו, שימסור לאביתר, שאבא בדרך. תוך כדי עשינו פרסה וחזרנו הביתה. להפתעתנו

הרבה, חיכו לנו הרב יצחק דור והרב שמואל הורביץ בחנייה. אבנר חשב לקחת את התפילין שלו במידה

ויצטרך להישאר שם. אך הרב דור אמר לו: "אין צורך חוזרים עוד הלילה" . דברים אלו חיזקו בי את

התחושה שהמצב של אביתר טוב. עליתי הביתה כדי להיות עם הבנות. ידעתי שמדובר

בנסיעה ארוכה, ולא רציתי להשאיר אותן הרבה זמן לבד, חוץ מזה הבנתי, שהמצב לא כל כך חמור. הדבר

הראשון שעשיתי כשעליתי הביתה, היה להרים טלפון לבית חולים "העמק" בעפולה, ולשאול מה מצבו.

לתדהמתי אמרו לי, שלא נכון מה שספרו לי שאביתר חזר להכרה, ולמעשה הוא במצב קריטי,

ההגיון אומר שלא יכול להיות שילד הולך לטיול ולא חוזר ממנו וכעת עושים לו החייאה. התחלתי ללכתכמו מטורפת

הלוך ושוב בבית. רציתי לצרוח, אך לא רציתי
להפחיד את הבנות. לקחתי ספר תהילים, ולא יכולתי לקרוא מילה

אחת.

התחלתי לבכות. הבנות שאלו מה קרה. לא ידעתי מה לספר להם. אמרתי להם, שאביתר בבית חולים,

ושיקראו תהילים.

התקשרתי שוב לבית חולים. לא רצו לתת לי לדבר עם אף אחד, עד שהרופאה שוב ענתה לי ואמרה

"המצב עדין קריטי מחכים שתבואו". "מה עושים לו עכשיו?" שאלתי - "החייאה" הייתה התשובה.

כמה זמן אפשר לעשות לילד החייאה? שאלתי את עצמי. עדיין לא קלטתי.

הדפיקה בדלת הפתיעה אותי מאד. גיסתי, נכנסה וחיבקה אותי. לא הבנתי מה היא רוצה, ואיך היא

יודעת מה קרה. אחריה נכנסה עוד גיסה, ועוד מישהי, שהציגה את עצמה כ"ענת" מ"חורב" .

יחד אתה נכנסו עוד שני מורים מ"חורב" שלא הכרתי. היה איתם עוד אדם, שהציג את עצמו כפרמדיק

שטיפל באביתר. לא הבנתי למה כולם רוצים להיכנס. רציתי לומר להם שילכו, אבל לא היה לי נעים.

הפרמדיק סיפר, שהוא ניסה לעזור לאביתר כמה שרק יכול. לא הבנתי מה הוא אומר. שאלתי שוב

ושוב מה מצבו עכשיו, אך לא קיבלתי תשובה. לבסוף העזתי ושאלתי האם הוא בחיים.

הפרמדיק השפיל מבט ולא ענה . התחלתי לצרוח בקול את שמו של אביתר וקיוויתי שיפסיקו אותי,

ויאמרו לי להירגע כי הכול בסדר, וזה לא הגיע למצב הזה. אבל שאר האנשים בחדר התחילו לבכות

יחד איתי... הבנתי שזה אכן מה שקרה, שאביתר מת, אך הלב סרב להאמין.

ההיגיון אומר, שלא יכול להיות שילד הולך לטיול ולא חוזר ממנו. שאלתי שוב ושוב אם זה לא טעות,

ושזה לא יכול להיות. רציתי לצרוח על כולם, שיפסיקו לדבר שטויות חסרות הגיון, ושילכו מהבית

שלי, אם לשם כך הם הגיעו, במקום זה בכיתי ובכיתי, ולא יכולתי להירגע.

לא יכול להיות, שלא יהיה לי יותר אביתר. הילד היפה והאהוב שלי. דמיינתי אותו שוב ושוב במבט

מפוחד כזה. דמיינתי אותו נחנק ומנסה לקרוא לעזרה, והמים ממלאים את פיו. תקופה ארוכה לאחר

האסון הייתה חוזרת אלי תחושת החנק הזאת ומציפה אותי...

בזמן הזה אבנר היה בדרכו לבית חולים "העמק" בעפולה. בדרכו לשם החל להבין שהמצב קריטי אך

לא שיער את הגרוע מכל.

אבנר: יצרתי קשר עם עוזרו של הרב פירר לבקש את עזרתו ובמקביל פניתי למכרים שיתפללו על

אביתר . בכניסה לבית חולים "העמק" בעפולה שמתי לב שהרב יצחק דור נעלם, שיערתי, שהיות ויש

בעיה לכוהנים להיכנס לבי"ח הוא נאלץ להמתין בחוץ. מלווה ברב הורביץ פניתי לאנשי חדר המיון

ושאלתי היכן אביתר אביבי? הובלנו לחדר. רק אני נכנסתי .

מולי עמדו צוות הכולל רופאים ועובדת סוציאלית. כולם בפנים קודרות. שאלתי מה קורה? איפה

אביתר? אני רוצה לקחת אותו הביתה. ואז, כמהלומה נחתה עלי בשורת האיוב מפי הרופאה שקבעה

את המוות. "ניסיתי, נלחמתי עליו, אך לא הצלחתי." אמרה הרופאה בעיניים דומעות .

התקשיתי להאמין. הסתכלתי וראיתי את פני כולם מבשרים את אותה בשורה מרה.

התיישבתי ובכיתי. ליבי נשבר, אחזתי בראשי. איך ייתכן ? שאלתי את הרופאה מה קרה, מה גרם

למותו? "טביעה" ענתה הרופאה הוא כנראה היה זמן רב תחת המים. ניסינו הכול , מכות חשמל וכל

הטיפולים...אך איבדנו אותו."

שאלתי: איך הוא הגיע בכלל למים? מי הכניס אותם למים? היכן אחיו התאום אביעד?

"אביעד בדרכו לכאן, אתה תצטרך להודיע לו" אמרה העובדת הסוציאלית. "ומה עם רעייתי, מי יודיע

לה? " - "גם אתה. אבל בוא נתקדם לאט לאט."

נפגשתי עם אביעד, ובישרתי לו את הבשורה האיומה והמרה, שאביתר לא אתנו. "הם לא הצליחו

להציל אותו." אביעד פנה לצוות הרופאים בתחנונים "אנא תנסו שוב. זה לא יתכן".

חיבקתי את אביעד ומיררתי בבכי, "הם עשו הכול אך ללא הואיל.

עכשיו צריך להתקשר לאמא להודיע לה. השיחה עם אורית הייתה קורעת לב, כל אחד ניסה להיות

עדין ולבשר לשני את הנורא מכל עד שהבנו שהנורא מכל כבר ידוע...

הוכנסתי להיפרד מאביתר. ושם ראיתי את הרב דודי ליבוביץ , המחנך של אביתר בכיתה ז' יושב ליד

מיטתו. במיטה שכב הילד הכי יפה תואר שהכרתי ושאלתי את עצמי: איך? למה ?

באותו רגע אחזה בי רעדת קודש, לא נגעתי באביתר. הוא היה נראה לי קדוש עליון. יצאתי מהחדר.

מראה זה מלווה אותי עד היום, כל יום וכל לילה

סגרתי עם אנשי המשטרה את עניין הקבורה. לא נדרש ניתוח שלאחר המוות, כיוון שהמשטרה הסכימה עם

קביעת הרופאה, שסיבת המוות היא טביעה.

בחוץ אמרתי למנחמים שהיו שם, את צידוק הדין, שלמדתי מפי ראש הישיבה שלי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ

שליט"א. משה רבינו ש"ירא מלהביט על הסנה". משה אינו רוצה לאבד את האנושיות שלו,
בלהצדיק אסונות,
שאינם מובנים לאדם, בהיותו מוגבל שכלית, ביחס לחכמה האלוקית .
משה שבסוף זכה ל"תמונת ה' הביט" בחר לקבוע ש"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבננו עד עולם". באותו מעמד הבאתי את חידוש התורה של אביתר על "ויידום אהרון"

תאריך פטירתו נקבע ל – כ"ב אייר תש"ע

אורית: באמצע הלילה הגיעו אבנר ואביעד.

אוטומטית שאלתי: "איפה אביתר?" הם הסתכלו עלי, ואז תיקנתי את עצמי ושאלתי איפה הגוף של אביתר... מי יביא אותו?

התחושה הייתה נוראה. לפרק את התיק שלו. להוציא את החפצים שלו, לשים במגירה שלו.

לא ישנו כל הלילה. כל הזמן בכינו. לא היה לנו מושג איך מארגנים כזה דבר כמו הלוויה. איפה נשב

שבעה? האם נכניס את השכול לבית? זה יפגע בילדים הקטנים. המוני מנחמים וודאי יפריעו את שלוותם.

אולי הקמת אוהל אבלים גדול בחוץ עדיף? )וכך אמנם עשינו.(
אבנר נסע בבוקר לבחור את חלקת הקבר ולסגור את כל סידורי הלוויה .

אורית: אני זוכרת הכול מהלוויה. למרות שהייתי חצי מעולפת אני זוכרת אלפי אנשים. לא הבנתי איך כולם שמעו ואיך כולם יודעים...

אני זוכרת שהציעו לי לגעת באביתר, ואני לא רציתי כי טענתי שזה לא הוא... "אני רוצה לגעת באביתר החי"

בכיתי. לאחר הקבורה עמדו אלפי אנשים בשני צידי הכביש, ואנו עברנו ביניהם, בעוד הם
אומרים את מילות הניחומים.

אני זוכרת שחשתי בושה איומה מכל אותם אנשים. כאילו כולם מאשימים אותי במה שקרה....

אבנר: בלוויה השתתפו כל משפחת "חורב" ומכירים, והמוני בית ישראל. ראשון המספידים היה ראש הישיבה שלי, הרב רבינוביץ שליט"א , הרב חיים סבתו שליט"א , ראש ישיבת "חורב", הרב יצחק דורוהרמי"ם מ"חורב".

בכל ימי השבעה נמסרו שעורים באוהל האבלים ע"י רבנים. ובכל חודש בשנה הראשונה קיימנו לימוד לזכרו של אביתר בישיבת "חורב". באתר ההנצחה באינטרנט מובאים ההספדים והשיעורים ודבר תורה מידי שבת בשבתו וחג ומועד לע"נ של אביתר ע"י הרב שלומי אלדר, ידיד המשפחה .

ימי השבעה היו כסיוט, שקווינו להתעורר ממנו כל רגע. במהלכם כל הזמן הסתכלתי לכיוון פתח האוהל וציפיתי לראות את אביתר נכנס עם התיק על הגב וצוחק ומחייך ואומר: "סתם עבדתי  עליכם... אני פה...."

תמיד אהבתי לכתוב לילדי מכתבים . הנה כמה מהמכתבים שכתבתי לאביתר עוד בחייו:

בסיומם של ימי השבעה ישבתי וכתבתי לאביתר את המכתב הבא. הפעם הרגשתי שזה ממש צורך:

אביתר בני אהובי

זמן רב לא כתבתי לך מכתב, ואני מצטערת על כך שלא כתבתי לך עוד, ולא סיפרתי לך עד כמה אני

אוהבת אותך.

אולי זה בגלל שאמרתי לך זאת בעל פה.

אולי זה בגלל שחיבקתי אותך המון, ואמרתי: "אני אוהבת אותך" "אני גאה בך".

אולי זה בגלל השיחות הארוכות שלכם עם אבא, שהרגשתי שהוא אומר בהם בעצם הכל. לכן לא

כתבתי. אך עכשיו אני כ"כ רוצה לחבק אותך שוב, להריח אותך ללטף את שערך החלק – ואתה לא

כאן... לכן החלטתי לכתוב לך, ולספר לך כשהדף מוכתם בים של דמעות, עד כמה אנו מתגעגעים

אליך, מסתכלים המון בתמונות שלך, ובסרטוני הווידאו בהם אתה צוחק ורוקד, או משחק וגולש

בגלגיליות, או במילה אחת – חי!

אנחנו לא קולטים שלא נראה אותך שוב. נראה לנו מאד הגיוני, שבקרוב תחזורמהטיול השנתי אליו

נסעת... הקבר והתכריכים לא מסתדרים עם דמותך המלאה חיים.

אבא חסר אותך קורא לך "גו'ני דדיש" (נשמה של אבא) איפה אתה?" כל דבר מזכיר לו אותך.

אילה פתאום באה אלי, ובכתה, ואמרה שהיא רוצה אותך, והיום היא כל הזמן באה ומחבקת אותי

ומבטיחה שלא תעזוב אותי אף פעם... אפרת ואביטל בוכות מגעגועים ומהבנה...

ואביעד... אביעד בטח בוכה כי חלק ממנו  חסר... החצי השני שלו...

הסברתי לכל הילדים שעכשיו, כשאתה נמצא  תחת כנפי השכינה יש לנו פרוטקציה אצל הקב"ה, כי אתה יכול

לבקש בשבילנו ישירות
מה'. אני רוצה לנצל עכשיו את הקרבה הזאת שלך לה', ולבקש ממך, שתתחנן בפני ריבונו

של
עולם, שלא ייתן לנו יותר צער. שלא יעמיד אותנו בניסיונות, ושיהיו לנו רק שמחות. שנתאחד ונתחזק, נפרח

ונשגשג בכל התחומים. שנצליח
ושנהיה בריאים ושנמלא את כל חובותינו בעולם הזה, אך נגיע לעולם הבא

לאחר חיים ארוכים מלאים וטובים.

אני אוהבת אותך אביתרי שלי, נשמה שלי .

תתחנן לפני הקב"ה שיזרז את הגאולה ותחזור אלינו בתחיית המתים מהר. הלוואי ונחגוג לך את

הבר- מצווה יחד עם אביעד, במקום לחפש איך להנציח אותך. אני לא צריכה הנצחות. אתה בליבילנצח.

הכאב עליך הולך ומתגבר. כ"כ הייתי רוצה להיות באותו טיול ארור ולהשגיח עליך בשבע עיניים. או

אולי הייתי מעדיפה להשאיר אותך צמוד אלי.

לא ידעתי אביתר, לא ידעתי שלא ישמרו עליך. אני מבטיחה לך שאפילו לא חשדתי. הייתי צריכה

לדעת. הייתי צריכה לבדוק יותר. סלח לי נשמתי. סלח לי. בא אלי! חזור אלי! אני מתחננת לפניך

ריבון העולמים. החיה את בני ואני מבטיחה לשמור עליו יותר טוב.

אביתר, האצל עלינו מלמעלה את חוכמתך, את יופייך, את טובך ואת עדינותך. בקש מהקב"ה

שישמור אותנו מכל עצב וצוקה. מכל צער ומחלה. די סבלנו. שנראה מעתה ועד עולם רק שמחות.

אוהבת ומתגעגעת - אמא.

מכתבים נוספים שנכתבו לאביתר:

המכתב נכתב לקראת מלאת שנה לפטירתו והוקרא באזכרה השנתית:

אביתר בן אהוב שלי,

עברה שנה מאז נגעתי בך בפעם האחרונה. מאז ליטפתי את שערך, מאז נפרדתי ממך לשלום, בידיעה

שתחזור הביתה מלא חוויות ותעמוד ותספר ותשתף.

עברה שנה מאז שמעתי את קולך, מאז הקשבתי לדבר תורה שלך בשבת. מאז סלסלת שירי בקשות,

או סתם שירים של יום יום....

עברה שנה, והכאב כל כך חד, כל כך מוחשי, שנראה, שרגעי השבר והאימה התרחשו לא מזמן.

היית אתנו בשנה החולפת. ראיתי אותך בכל פינה בבית. ראיתי אותך יושב בשולחן שבת, ומקשיב

לדבר תורה של אבא. ראיתי אותך חוזר מבית הספר יחד עם אביעד, מניח את הילקוט בפינה ונכנס

למטבח לספר איך עבר עליך היום. ראיתי אותך משחק בסוני מחזיק את אופיר על הברכיים...

אבל – ראיתי גם את המצבה שלך ששמך זועק ממנה. עמדתי ליד הקבר הקר, ולמזלי הרב לא האמנתי, ועדיין איני מאמינה.

לא פעם נפתחת הדלת ואני מסובבת את ראשי ומחכה לראות אותך נכנס עם התיק על הגב ושק השינה ביד. אבל

אז אני נזכרת שהתיק ושק
השינה חזרו בלעדיך באותו ערב ארור. ואני בכיתי ושאלתי: "אבל איפה אביתר? למה

הוא לא חזר
מהטיול??" ועודני מחכה שתחזור. חסרים לי דברים קטנים כמו לקרוא לך מהחדר כדי לטעום מאכל

אהוב. לקרוא לך שתעלה הביתה
ולשמוע מלמטה את רעש הגלגיליות ואת קולךהצוהל. כבר שנה שאני קוראת לך

בלחישה, קוראת לך רק בליבי, וקריאתי נותרת ללא מענה....

אני חולמת אותך לעיתים קרובות.

תמיד אתה מחייך ויפה. כל כך יפה... ותמיד אני מצטערת כשנגמר החלום והמציאות טופחת בפני.

אני מרשה לעצמי להמשיך לחלום אביתר. להמציא לחלום המשך משלי.

אני חולמת, אביתר, שקברך נעלם מחיי, חולמת, שהמצבה שלך מתנפצת לרסיסים, ושהגעגועים נעלמים כי אתה פה לצידי בני... ואתה צוחק ונושם, ומעולם לא הלכת...

היה יום אחד השנה, שבו הרגשתי בחסרונך יותר משאר הימים.

היה זה יום, ששמחה ועצב שמשו בו בערבוביה. בר המצווה של אביעד נ"י . ואף שידעתי שאתה אתנו, מסתכל ומחייך ומאחל לו את הטוב ביותר, היה קשה לראות את אבא ואביעד מצטלמים. אבא מחבק ביד אחת את אביעד נ"י וידו השנייה ריקה ....

הגיעו המון חברים. חלקם המשיכו להגיע אלינו בשבתות. לעיתים ממש הרגשתי, שאתה יושב אתנו ומקשיב לתהילים. וכל חבר שהגיע הביא אתו פיסה קטנה ממך. איזשהו זיכרון ממך ושמץ של עידוד שזוכרים אותך.

גם השעורים שהועברו בכל חודש בישיבה הביאו איתם דרישת שלום כואבת וצורבת ממך,

אך יחד עם זאת, שמחתי שיש באפשרותנו לעשות משהו עבורך, גם אם מדובר בשיעור של 45 דקות.

וידעתי שאתה נמצא שם. יושב בין חבריך ומקשיב לכל מילה.

נכנסתי לאתר שלך יום יום. יש משהו עצוב בצפייה בסרטונים שלך. אך אני צפיתי בכל זאת.

יש
בצפייה תחושה שאתה ממש כאן. שכמעט אפשר לגעת בך. .. ואחרי רגעי ההתייחדות עם תמונותיך

המאירות, לא הפסקתי לחפש איך לשפר ואיך ליפות. מה להוסיף ואיך לחדש, ואיך להביא למודעות

של כמה שיותר אנשים את קדושת החיים ואת שמירתם.

אני מקווה אביתר, שאם נעמוד במשימה זו, וה' יצליח את דרכנו, מניעת אסונות ופציעות, מניעת

החוויה הלא נעימה הזו , של אבדה כל כך קשה מהורים אחרים תעמוד לזכותך ותהיה לעילוי נשמתך.

עברה שנה בני. ואתה הפכת בשנה זו לחלק ממני. חלק שלא נותן לי מנוח.

אך יחד עם זאת אינך...

אני מרגישה מחנק מתמיד וצער ענק בלעדיך.

ואתה חסר. כל כך חסר...

אוהבת לעד, אימא

המכתב נכתב לקראת האזכרה במלאת שנתיים לפטירתו:

אביתר ילד יקר שלי,

שנתיים חלפו. עשרים וחמישה חודשים, 760 ימים, ואת השעות כבר הפסקתי לספור...

שנתיים ימים לא ריפאו אף פצע. אלה שנתיים של געגועים קשים אליך, של מחשבות היכן אתה ומה

מעשיך. של מאמץ לשרוד, אתך ובלעדיך. ויש את הכאב הפנימי הזה, העצב הגדול, שלא מרפה.

אלו שנתיים של משחק מושלם, כאילו אפשר להמשיך בלעדיך.

שנתיים של בכי פנימי קורע, ובלתי אפשרי.

בפסח האחרון קראנו בפעם השנייה את חידושי ההגדה שכתבת במחברתך היפה, ולהפתעתנו מצאנו

שיש מה לחדש על אף שקראנו את כולם בשנה שעברה ...

פעמיים, מאז לכתך חגגנו את ראש השנה, ופעמיים את חג הסוכות. פעמיים חנוכה, פעמיים פורים

ובקרוב נחגוג בפעם השנייה את חג השבועות.

בכל החגים היית, ולא היית אתנו, וכה חסרת. בכולם עצמתי עיניים וחשתי אותך.

בכולם קיוויתי, שאפקח את עיני, ותשב מולי, עם אותו חיוך נפלא שלך, ותאמר, "אמא.... אני כאן..."

בכולם דמיינתי איך זה היה אילו היית. בכולם בכיתי, בלי לומר מילה, בלי להזיל אף דמעה.

אמרו לי ששכול הוא סוג של נכות.

אמרו לי שלומדים לחיות עם זה. גם אם לא שוכחים.

לא אמרו לי שאלו חיים כה כואבים.

לא אמרו לי, שכשמים יכסו את ראשי, ארגיש את תחושת החנק, שהרגשת אתה ברגעיך האחרונים.

לא אמרו לי, שבשיחה עם זרים אחליף נושא, וארגיש מחנק בגרון, כשישאלו אותי כמה ילדים יש לי...

לא אמרו לי שהחיוך יכאב, וידקור, ויפצע, שהשמחה תגווע.

לקראת האזכרה ישבתי שעות לחפש עוד תמונות וסרטונים שלך, כדי לשלבם בסרט, ובאותה שעה

דמיינתי אותך פותח את הדלת מחייך וקורא: "היי אמא! חזרתי!" ואני צוחקת ובוכה וממהרת

למחשב למחוק את כל סרטי ההנצחה שלך כאילו לא היו מעולם.

אבל שום תמונה דמיונית של שובך, ואף אחת מתמונות ילדותך, אביתר, לא מכסה על העצב הגדול

השוכן שם בפנים, העצב על חסרונך.

אני חוזרת לחשוב על רגעיך האחרונים. ולא יכולה להינתק מהתחושה שהיית דווקא אז כה בודד ולא

היה מי שיושיע אותך. שיחבק, שילטף, שינחם אותך בכאבך. שיימשה אותך מן הזוועה.

השנתיים שחלפו לא נתנו לי מרגוע, ולו לדקה. תמיד ניסיתי להיות לצדך, ולא הייתי באותו ערב נורא,

ליל מותך. הלוואי שהייתי שם עמך. לו יכולתי לשמוע את זעקתך ... לו יכולתי להציל אותך...

כשהיית תינוק קראנו לך ספר תורה, ובשבתות, כשהייתםיושבים אביעד ואבא ואתה ולומדים

ולומדים, חשבתי לפעמים, שבטח זה יותר מידי בשבילך. לא אמרתי מילה, אך בליל פטירתך, חשבתי

על כך שהתורה הרבה שלמדת, רוקדת ומקבלת את פניך כשאתה מגיע לעולמות העליונים...

גם אנו רקדנו כאן שעות ארוכות יחד עם ספר התורה שזיכה אותנו ה' להכניס לעילוי נשמתך לישיבת

"תורה ומדע ליד מכון לב" בה לומד אביעד. דמיינתי אותך רוקד עמנו , רוקד עם הספר,

הרב חיים סבתו שליט"א עם אבנר אביבי בהכנסת ספר תורה לעילוי נשמת אביתר ז"ל

ולפעמים הסתכלתי על הספר וראיתי אותך. כי ספר התורה מדהים כמוך, אביתר. אני בטוחה שאהבת אותו.

האם רקדתם שם אביתר? האם אתה מגיע בכל פעם שקוראים בספר התורה בשני וחמישי ושבת? האם אתה לומד מהספר הזה?
היכן אתה ילד נפלא, בני היקר?  האם אתה כאן? שומע ורואה ונמצא?
האם אתה יודע על הפעולות הרבות שעשינו לעילוי נשמתך?
האם אתה יודע על שינויים רבים שנעשו כאן למניעת אסונות בטיולים? למניעת הכאב הצורב הזה ממשפחות
נוספות? ואולי תוכל להשתתף
עם צעירים אחרים במשחק שהכנו להטמעת נושא חישוב הסיכונים ולבטיחות בטיולים, כי משחק שכזה אולי היה מציל את חייך שלך...
איפה אתה אביתר? לא תוכל רק לרמוז לי? ללחוש באזני?
לא תוכל לספר רק מעט עם מי אתה נמצא ומי שומר עליך עכשיו? לא עייפתי לחכות לך בני.
שולחת לך חיבוק חזק ואוהב.

מתגעגעת, וכל כך חסרה אותך,

אמא.
מכתבים נוספים שנכתבו לאביתר

פרק שלישי: לבחור בחיים "ובחרת בחיים"

מספר חודשים לאחר האסון נתקלנו תוך כדי חיפוש חומרים באינטרנט במקרה של נתנאל איראני

ז"ל, תלמיד בן 16 מבי"ס "אורט" בירושלים, שטבע למוות בחמי טבריה בנסיבות דומות מאד לזה

של אביתר. הדמיון היה כל כך הזוי, שהרגשנו שמישהו בא ו"הפיל לנו את האסימון". באותו הרגע

קלטנו: האסון של אביתר היה יכול להיחסך, אם היו מיישמים אז את המסקנות הנכונות.

לאחר ששוחחנו עם המשפחה, הבנו שהיה ניסיון של טיוח נסיבות האסון. לאחר בדיקה קצת יותר

מעמיקה, הבנו שמדובר באסונות חינם. בכמעט "מכת מדינה". ב – 6 השנים שלפני האסון נהרגו 16

ילדים בטיולים שנתיים . 7 מתוכם בטביעה. וכ– 450 נפצעו בטיולים. (לא כולל את המקרים הרבים

אשר אינם מדווחים כלל ע"י בי"ס)

מאד חרה לנו, שאנשים ניסו לתלות את מותו של אביתר בגורל אכזר. היו שהגדילו לעשות, וקבעו

שהוא היה גלגול, או שהגיע לעולם הזה לחיים קצובים וקצרים.... ואנו שאלנו, מי אתם שתדברו

כאילו אתם אלוקים? מאיפה אתם יודעים מי היה אביתר וכמה שנים נקצבו לו? הרי רטוריקה כזאת

היא איוולת של ממש המבטיחה את האסון הבא חלילה.

איך נגדעו חייו של ילד מקסים, צדיק, אשר לא הגיע אפילו לגילמצוות? ולא לגיל עונשין, עשרים שנה ?

למדנו את הנושא מהפן ההלכתי וגם מהפן המקצועי והבנו את הדרך שבה עלינו לפעול, בבחינת

הצוואה של אביתר ז"ל, "ייעוד" מול "גורל"

בגמרא במסכת בבא קמא, בפרק שישי בדף ס' ע"ב מובאת הסוגיא על חובת השמירה והימנעות

מסכנות במכת בכורות במצרים. "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" )שמות יב, כב(

הבבא הראשונה מסבירה, שהאיסור הוא רק לאותו הלילה. שמכיוון שניתן למשחית רשות לחבל

ואינו מבדיל בין צדיק לרשע . ויש אומרים שהצדיק נפגע קודם לרשע.

(ראה מה שאמר יעקב לבניו אם ירד בני ... יקראהו אסון. ושואלים חז"ל וכי בבית לא יקרה אסון?

התשובה: שבמקום סכנה השטן מקטרג ואין סומכים על הנס).

הבבא השנייה מפרשת, שמדובר באיסור בהלכות דאורייתא להכניס את עצמך לזמן סכנה, מהסכנות

הרגילות שיש בכל לילה ולסיטואציה של סכנה . בכל השנה ובכל הדורות : אל תצא לדרך בחושך.

תכנס לעיר ולמלון בעוד יום.

זהו חישוב סיכונים. סוף מעשה במחשבה תחילה. תכנן את דרכך מראש לדרך בטוחה ולזמן בטוח,

לאור יום. אל תכנס לחשכה .

הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות יב, כב) מביא קל וחומר, שיש ללמוד מאבות האומה ומהנביאים, שאף

שהיו בשליחותו של מקום, הקפידו לחשב סיכונים "ללמדך שתהא נכנס בכי טוב ויצא בכי טוב. וכן

אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ, וישכם אברהם בבקר (בראשית כב, ג) וישכם יעקב

בבוקר (שם כח, יח) וישכם משה בבקר ( להלן לד, ד) וישכם יהושע בבקר ( יהושע ג, א) וישכם שמואל

לקראת שאול בבקר()ש"א טו, יב). והרי דברים קל וחומר, ומה האבות והנביאים, שהלכו לעשות רצונו

של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה ."

ממשיכה שם הגמרא בעניין דבר שבא לעיר, מוטלת על האדם החובה להסתגר בביתו ועדיף לברוח

מהעיר ע"מ שהדבר לא יזיק אותו. הגמרא מספרת על רבא שהיה סוגר את חלונות ביתו בזמן שהיה

סכנת דבר בעיר .שאלו את הרשב"ש ( בשו"ת תשובה קצ"ה ) כיצד מועילה בריחה מהעיר כהתגוננות

מהדבר? הרי אם נגזר עליו מיתה בראש השנה, הרי ימות ממכת דבר זו, והדבר ישיגהו בכל מקום?

ואם לא נגזר עליו למות ממכה זו הרי אין צורך לברוח. דהיינו אין צורך בהשתדלות.

הרשב"ש השיב, שיתכן שאדם ימות קודם הזמן שנקצב לו אם לא נזהר במה שבידיו להיזהר. ולכן

כשיש דבר בעיר צריך לעשות השתדלות שלא להינזק ממנה. כלומר, האדם אינו יודע מתי ימות. אך

הוא מצווה לעשות הכול כדי לשמור על חייו. חז"ל קבעו "חמיראסכנתא מאיסורה" כלומר חמורה

סכנה. פיקוח נפש מאיסור. הקב"ה מחייב אותנו לבחור בחיים . בחירה בחיים איננה המלצה, היא

ציווי אלוקי "אך את דמכם מכם אדרוש" "ובחרת בחיים" האדם חייב לשמור על חייו ועל חיי הזולת,

"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" "מעקה תשים לגגך, לא תשים דמים בביתך" "ולא תעמוד על דם

רעיך" הרבה מקראות מדגישים את חובת הזהירות והשמירה על החיים.

גם הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" כאשר מדבר על "היראה" תוקף בחריפות את האנשים שבשם

"הביטחון בה'", "הכול מלמעלה", ו"מכתוב", חיים בהפקרות, בחשבם, שאין קשר להתנהגותם

המתרשלת והמופקרת . הוא מביא גם את הגמרא על ר' טרפון שהחליט להחמיר כדעת ב"ש בעניין

"קריאת שמע בדרך". ב"ה פוסק, שאדם שנמצא בדרך (סכנה) יישאר על החמור, ויקרא "קריאת

שמע". ב"ש סוברים, שירד מהחמור ויקרא את "קריאת שמע" . כאמור ר' טרפון ירד בדרך מהחמור

וקרא שמע כב"ש. אמרו לו חכמים: "כדאי אתה להתחייב בנפשך על כך". כלומר, לא מדובר בהידור

מצווה, אלא בעברה, שאם היה נהרג היה אשם בכך, שסיכן את עצמו ואפשר את האסון.

גם "ספר החינוך" מסביר את חובת השמירה, ומבהיר, שאדם נתון לחוקי הטבע/הפיזיקה. כך שלא

יתפלא שאם ייפול מגובה רב, או יזרוק אבן על ראשו - יינזק.

אנו מאמינים בהשגחתו של הקב"ה, אך איננו מבינים תמיד את הנהגותיו בעולם, וזה משאיר אותנו

מאמינים אמתיים יותר מהחנפים, שמצדיקים בתירוצי כזב ושווא .

יחד עם זאת, מחובתנו לקיים את הציווי האלוקי לשמור על החיים. אדם שרואה בור ולא מגדר אותו

הרי עובר ב"לא תעמוד על דם רעיך".

יוצא איפה, שאין סתירה בין האמונה בהשגחה עליונה, לצורך לפעול בהשתדלות רבתית בשמירה

על החיים. אדרבה, אדם מאמין ישמור על חייו ועל חיי הזולת, ולא יכנס למצב סכנה בהתרשלות

ובחוסר תשומת לב. כפי שאמר הרב חיים סבתו באזכרה לאביתר ז"ל, בעניין "זהירות ובטיחות ע"פ

הרמח"ל", "סוסים רצים, אדם חושב ומכלכל צעדיו".

אנשי אמונה באים בכוח מעשיהם ומתקנים ומונעים אסונות חינם.

צדיקים יודעים לעמוד בתפילה על עם ישראל ולמנוע אסונות חינם, ולא לתרץ אסונות חינם.

הגמרא במסכת מכות מסבירה את היציאה של הרוצח בשגגה במות הכהן הגדול . מדוע תלו זה בזה?

שהיה לכהן הגדול להתפלל שבזכות הצדקות שלו, מעשה זה, של רצח בשגגה, היה נמנע. בהקשר זה

מביאה הגמרא את הסיפור על ר' יהושוע בן לוי, שהיה לומד עם אליהו הנביא כל יום. פעם אחת לא

הופיע אליהו הנביא לחברותא שלהם שלושה ימים רצופים. כשביקש ריב"ל לדעת מדוע נעדר אליהו

הנביא, ענה לו אליהו הנביא, שבמרחק ארבעה מילין ממך טרף אריה אדם, ולכן הענישו את ריב"ל על

כך. וכל זה למה? הרי מה היה יכול לעשות? הוא אפילו לא ידע על האסון? על כך ענה לו אליהו הנביא:

שהיה עליו להתפלל על עם ישראל, שלא יקרה להם אסונות .

בגמרא מסופר, שהיו שנים שלא הפילה אישה פרי ביטנה, ולא נראתה הקשת בענן וזה בזכות אותם

הצדיקים שחיו באותה תקופה.

עוד מסבירים חז"ל מדוע נסמכה פרשת "עגלה ערופה" לפרשת "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו

ה' בידך"? לומר לך, שאם אתה רוצה לנצח את אויביך במלחמה, עליך לוודא שלא יהא בך דם נקי .

ועוד ניתן ללמוד מסיפור איוב, שלא לכל אסון יש קשר של חטא . וניסיון להצדיק אסון הרי הוא

כחנופה . וה' שונא חנפים.

הרב חיים דרוקמן שליט"א באזכרה לאביתר ז"ל הסביר, שיש עונש על חטא. ויש שהתוצאה היא

העונש. אם אבא אומר לבנו תלבש בבגד חם ע"מ שלא תתקרר. והבן לא הקשיב לו והתקרר, האם

נאמר שהוא נענש ? לא, ודאי, שלהתנהגותו המתרשלת והמופקרת יש השלכה ישירה לתוצאה .

מסופר על אדם שהגיע לעיר, וראה שהכרוז מכריז על עצרת התעוררות ותשובה עם תעניות. שאל מה

קרה? ענו לו שיש הרבה אסונות בעיר. הרבה ילדים נהרגים. שאל איך נהרגים? ענו לו: יש ברחובה

של עיר ליד גן השעשועים בור עמוק, והילדים נופלים בו ונהרגים. תמה על כך האורח מאוד, וביקש

לעמוד מקרוב ולבדוק הכיצד יתכן הדבר? לתדהמתו גילה שהבור לא מגודר, ואינו מכוסה, וקרוב

הוא לאזור משחקי הילדים. צעק האורח : שוטים שכמותכים תסגרו את הבור. מה מועילה תפילה

וצעקה ותעניות, אם הבור פתוח? הזו תשובה? הרי אתם תולים את סירחונכם בה', ומאפשרים

אסונות חוזרים ר"ל.

ראש הישיבה הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א , שדיבר באזכרה לאביתר ז"ל, מביא את דברי

משה רבנו בהוראתו לאהרון הכהן, על חובת הזהירות של הכוהנים והלווים בעובדתם בקודש. "ויחיו"

דהיינו, עבודה בקודש אינה ערובה להגנה על התנהגות מרושלת ומופקרת אלא, אדרבה, יש חובה

והקפדה להיזהר יותר עם עובדים בקודש. רק אם תזהרו ותשמרו תחיו .

לא מספיק לדעת, שחובה לשמור על החיים . חובה ללמוד את הלכות הדאורייתא, הלכות בטיחות,

הנלמדים מציווי "לא תעמוד על דם רעיך" כפי שאמר הרב ד"ר בני לאו באזכרה לאביתר ז"ל.

באותה אנלוגיה לדברי "החפץ חיים" "במשנה ברורה", איך אדם ידע לשמור שבת, אם לא ילמד את

הלכות השבת? איך אדם ידע לשמור על חייו וחיי הזולת אם לא ילמד ויטמיע את כללי הבטיחות .

"לא עם הארץ חסיד" – הבורות היא מסוכנת.

חז"ל מעירים על ארבעה הבנים. הבן שאינו יודע לשאול, מצבו חמור יותר מבן הרשע. כיצד יתכן?

הרי הבן הרשע עושה במזיד, להכעיס? הוא יודע שאסור ועושה ? התשובה היא. הבן הרשע אם יעשה

תשובה הרי ידע כיצד לנהוג נכון. אך זה שהוא בגדר בור, לא יודע גם אם ירצה לעשות טוב- כיצד

לעשותו . נמצאנו למדים, שההבדל בין הרשע לבור הוא לא רק בכוונת המעשה, אלא בידיעת המעשה.

הרשע יודע מה רע, ומחליט לעשות רע, אך אם יתקן, ידע לא לעשות רע אלא טוב. הכסיל והבור,

לעומתו, גם כשירצו לעשות טוב, לא יעלה בידם שהרי אינם יודעים . הבורות והבערות היא לא רק

חרפה אלא סכנת נפשות של ממש.

לאור כל האמור החלטנו שאין אנו יודעים, אלא את מה שגלוי לעין. ואת זה אנו יכולים לשנות.

החלטנו שאנו נפעל באופן שונה. אנו נעשה הכול כדי שלא יטייחו את נסיבות מותו של אביתר. שיסיקו

ממקרה המוות של אביתר את המסקנות הנכונות ויפיקו מהם לקחים. לא נוכל להרשות שמקרים

דומים, של מוות בטיולים יחזרו. המציאות דורשת, שילד שיוצא לטיול יחזור ממנו בשלום.

החלטנו להקים אתר הנצחה באינטרנט לאביתר ז"ל, המאגד את כללי הבטיחות בצורה רהוטה

ומתומצתת להגברת המודעות לבטיחות בטיולים. )כתובת האתר: ) http://www.evyataravivi.org

כתבנו את התובנות שלנו בעקבות האסון, ליקויים ופתרונות. הבאנו את רשימת התובנות בפני שר

החינוך ואנשי משרדו באגף לביטחון ובטיחות. ופעלנו ליישמה אחד לאחד. הרגשנו שדברים מתחילים

לזוז, לאור אסוננו הטרגי ובשל 15 מקרה הטביעה שהיו בשש שנים האחרונות 7 מתוכם נגמרו במוות,

משרד החינוך החליט לאסור בחוזר מנכ"ל החדש, את הכניסה למים בעת הטיול במערכת החינוך

ותנועות הנוער .

בתיאום עם האגף לביטחון ובטיחות במשרד החינוך הוצאנו את "דף ההמלצות למורה ולהורה

ולתלמיד לקראת הטיול השנתי ". הוצאנו דף המלצות נוסף לקראת הקייטנה והרחצה בבריכות ובו

פירוט כללי בטיחות עם דגש לקיום אישור הורים לשחייה, המצהיר שבנם יודע / אינו יודע לשחות.

ולקיום מבחן שחייה בפועל בברכה ע"י המציל שבאחריות הצוות החינוכי. לחלקם לזוגות ולסמן

את אלה שאינם יודעים לשחות, ואף לסמן את המורים המשגיחים על התלמידים במים ומחוץ

למים ביחס מורה אחד על כל 15 תלמידים. עליהם להיות צמודים לתלמידים ולפקח ולשלוט על

כל התנהגות חריגה. כמו כן חובה לחלק את הברכה במצופים למים רדודים בינונים

ועמוקים .כינסנו פעמיים את וועדת החינוך של הכנסת. הגענו עד למבקר המדינה, וכינסנו פעמיים את וועדת

ביקורת המדינה בכנסת בנושא
"דו"ח מבקר המדינה, בטיחות בטיולים במערכת החינוך", והבאנו את הדברים

לסדר
היום הציבורי. לתודעה של כל הגורמים האמונים על ביטחון ובטיחות תלמידי ישראל. יש קשר ברור בין

סמכות לאחריות.
המחוקק קבע שהמנהל והמורה אחראים על בטיחות התלמידים כחובה חקוקה של שמירה

בנאמנות כאפוטרופוס בשכר, שהיא יותר משמירה אב על בנו. אך לא מספיק להגדיר מי אחראי, יש לתת כלים

טובים ומועילים יותר, אשר יסייעו למנהל ולמורה ע"מ שיצליחו בחובתם בשמירה על
בטיחות ילדינו.

על כן פעלנו בשיתוף משרד החינוך להוצאת ריענון הנחיות מתומצת למנהל עם דגש על תפקיד המורה

ואחראי הטיול בחוזר מנכ"ל משרד החינוך .

פיתחנו מיזם שנקרא "לטייל בבטיחות", משחק להכרת הארץ תוך חישוב סיכונים ושמירה על כללי

הבטיחות. המיזם מלמד את התלמידים והמורים בצורה חווייתית ומהנה ,לצד הכרת הארץ, מהו

"חישוב סיכונים". כיצד נערכים כראוי לטיול, וכיצד מטפלים בתקלות, איך עוצרים את הדרדרות

האירוע לאסון טראגי. )לדוגמא: נקלעתם לחשכה, עצרו והמתינו במקום לבא החילוץ. ( רווח נוסף

ממיזם זה: עוד 300 זוגות עיניים של תלמידים בכל טיול, שישמשו כבקר, שהרי מנהל ומורה שלימדו

את הנהלים, לא יוכלו להפר אותם בטיול, כי התלמידים ידעו ובמידת הצורך ידווחו להורים, ובכך

נימנע אסונות חינם. המיזם הופעל בישיבת "חורב" יחד עם תנועת הנוער, "עזרא" כפיילוט, במעמד

טקס הסרת הלוט ברחבת האמפיתיאטרון בישיבת "חורב" ע"ש אביתר אביבי ז"ל.

ביום זה הועבר לכל צוות הרמי"ם והנהלת הישיבה הרצאה בלווי מצגת של מנהל אגף בכיר לביטחון

ובטיחות במשרד החינוך, מר אריה מור בנושא בטיחות בטיולים. המיזם עתיד להיות מופץ בכל בתי

הספר ותנועות הנוער בארץ.

פתחנו מיזם נוסף - תוכנה ממוחשבת, עם מפות דמוגרפיות באפליקציה לסמארטפונים אשר תסייע

רבות למטיילים, עובדי הוראה ותלמידים. בתוכנה יש התראות בזמן אמת על סיכונים במסלול, מעקב

על המטיילים, שאינם חורגים מהמסלול ועוד.

גם הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת בננו האהוב והיקר אביתר ז"ל לישיבת "תורה ומדע" שליד "מכון

לב" הייתה בסימן הגברת המודעות לבטיחות בטיולים .

במעמד זה דרש הרב חיים סבתו שליט"א על החשיבות של כבוד לומדי ומלמדי התורה, "הני טפשאי

דבבלאי דקמיי בפני ספר תורה ולא קמיי בפני תלמיד חכם" ברוח זו נאמר שאנו רואים בכל ילד וילדה

ספר תורה חי ומהלך. עולם שלם של הבטחה עם שנים רבות לחיות, להצליח, לשגשג ולהקים בית

נאמן בישראל. והעבודה עוד רבה...

הבחירה בחיים היא צורך, לא רק עבורנו, אלא עבור משפחות רבות בעם ישראל, שאנו מבקשים

לחסוך מהם את הטרגדיה והסבל הנורא שעברנו, ועליו קראתם, ע"י שנמנע אסונות חינם ובכך ניתן

חיים לצעירים.

אנו בחרנו להנציח את אביתר ז"ל בצרור החיים, בחייהם של רבבות התלמידים שיחיו בזכותו.

אביתר, נזכור אותך לעד .

כ"ז תשרי תשנ"ח – כ"ב אייר תש"ע

ת.נ.צ.ב.ה.

 

 

אורית ואבנר אביבי בהצגת המיזם "לטייל בבטיחות"
בפני שר החינוך מר גדעון סער ומנכ"לית משרד החינוך הגב' דלית שטאובר 

לעילוי נשמת אביתר בן אורית ואבנר
לראש העמוד
לייבסיטי - בניית אתרים