מקרא הביכורים אותו יש לקרוא במקדש עם הבאתם, מכיל בתוכו את ההודיה לקב"ה ומלמד על הדרך בה מדריך הקב"ה את עם ישראל לראות את ישיבתו בארץ. מרכזיותו של שיעבוד מצרים
עם הבאת הביכורים למקדש, מצווה התורה את המביא להגיד מספר דברים (כו, ג): הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
לאחר האמירה הזאת והנחת הטנא עם הפירות לפני המזבח, חוזר מביא הביכורים ואומר (ה-ט): אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ... וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
לכאורה האמירה השניה נראית כמפרטת את הראשונה - ואם כן, יש לשאול את שאלת האברבנאל:
ולא ידעתי למה לא היתה ההגדה כֻּלָה אחת, ויצטרך לחלקה לחלקים?
האמירה השניה עוסקת ברובה בתיאור מפורט של תהליך שיעבוד מצרים וסיפור היציאה ממנה. ניתן לראות עד כמה שיעבוד מצרים מרכזי בפרשת הביכורים משתי נקודות הנוגעות למבנה הספרותי שלה. הפרשה כוללת 11 פסוקים. הפסוק הששי שעומד במרכזה הוא (כו, ו): וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
כמו כן, השורש "נתן" מופיע שבע פעמים בפרשה. כולן, למעט אחת, מתייחסות למתנות שנתן לנו ה' כיאה להודיה בה אנו עוסקים. אלא שהאמצעית היא זו שמופיעה בפסוק שציטטנו: "וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה"! וכי ב"נתינה" זו יש לעסוק? כיצד היא משתלבת בתוך ההדגשה החוזרת על מתנת הארץ? שאינך כפוי טובה
רש"י מסביר את האמירה הראשונה כך: ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה. במסכת עבודה זרה (ה, א) מפרש רש"י מהי כפיות טובה: כפויי טובה - אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים.
על פי זה באמירה הראשונה מבטא הקורא את הכרת הטובה "לבעלים" - הקב"ה. הוא מבין שכאשר הארץ נותנת לו את ביכוריה, עליו לבטא את הכרתו בכך שזוהי מתנה מבעלי הארץ ולהחזיק לו טובה על כך.
מה נוסף באמירה השניה? רבינו בחיי מסביר את פירוט שיעבוד מצרים במקרא הביכורים: והכוונה... שיתחייב האדם לתת אל לבו בזמן מעלתו ושלותו זמן הירידה והשפלות שהיה לו... וזה כדי שיתבונן ביתרון שיש לו ואז יודה על זה לשם יתעלה הטוב והמטיב לו.
כפיות טובה יכולה לנבוע לא רק מתוך חוסר הכרה בנותן, אלא גם מתוך חוסר הכרה בערך המתנה, או מחשבה שהדבר מובן מאליו. אחרי האמירה הראשונה עלול מביא הביכורים לחשוב - אכן, הקב"ה נתן לי את הארץ ואת פירותיה, אבל מה בכך? הרי כך היא דרכו של עולם!
על כך באה האמירה השניה - עלינו להזכיר לעצמנו שכבר היינו במציאות בה העולם חשך עלינו לפתע כאשר חירותינו ניטלה מאיתנו. זכרון אותו מצב נורא וחשוך, יחד עם ההכרה בכך שהקב"ה הוציא אותנו מאותו מצב והביא אותנו לשבת בשלום ובשלווה בארץ, יחדדו את ההכרה בגודל ערכה של המתנה. אמור מעתה - "ויתנו עלינו עבודה קשה" עומד במרכז הנתינות של הקב"ה ומעמיק את ההבנה של ערכן. "וירעו אותנו" הפסוק המרכזי אותו הבאנו קודם, העוסק בשיעבוד מצרים, נוקט לשון שנתקשו בה המפרשים: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים.
"וירעו אותנו" במקום "וירעו לנו". בספר עולת ראיה לרב קוק מובאת הערה על כך בהגדה של פסח:
היה מזכיר ומדגיש על זה את הדרשה: שעשו אותנו רעים.
בהמשך הפרשה מפורטת התוכחה. לדאבוננו, התיאורים הקשים ביותר התגשמו בעיקר בימי השואה הנוראה. בספרו "האדם מחפש משמעות" מתאר הפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל את חוויותיו משהייתו במחנות, מנקודת מבט של התהליכים הנפשיים שעברו על האסירים. כך הוא כותב (עמ' 68-67): בהשפעתו של עולם שלא הודה עוד בערכם של חיי אנוש... סוף שנתקפחו ערכיו של האני האישי. אסיר מחנה הריכוז, שלא עמד על נפשו מפני אובדן ערכים אלה... אבדה לו לבסוף הרגשת היותו בן אדם... שיש בו חירות פנימית... קיומו השפיל למדרגה של חיי בהמה.
הוא מתאר כיצד התגובה הראשונית של ההלם בהגעה למחנות התחלפה לאדישות וקהות מוחלטות, שהביאו לכך שכל מעייניו של האדם היו נתונים להשגת עוד פיסת אוכל. זוהי תגובה טבעית ומתבקשת לזוועות אותן עברו אותם אנשים. התהליך הזה מתואר בתוכחה בפרשה שלנו (כח, נד-נה): הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד, תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו... מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ.
במצב כזה אפילו האדם הרגיש ביותר עלול להגיע לזוועות הנוראות ביותר שניתן להעלות על הדעת.
זהו "וירעו אותנו" במובן העמוק ביותר - זוועות השעבוד נטלו מהעבדים צלם אנוש. המצרים הפכו אותנו לרעים, לחיות שאיבדו את יכולת השיפוט והבחירה. זוהי הצרה העמוקה ומצב העבדות הנמוך ביותר - אבדן הבחירה, כשיציאת מצרים היא הגאולה ממנו. הסיפור בא להדגיש שיציאה זו נתנה בנו את כח החירות והבחירה שיוכל לעמוד אפילו במצבים כאלה. כך כותב פרנקל (עמ' 86-85):
נסיון חיי המחנה מורה לנו כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות... אנחנו שחיינו במחנות ריכוז זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחרויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.
חירות אמיתית נובעת מתוך הכרה ברורה בערכים שעומדים מעל לנסיבות, ומכתיבים בתוכם דרך ברורה. אכן, מעטים הם אלה שמצליחים להתעלות מעל הנסיבות הקשות ולאחוז בחירותם, אבל בסופו של דבר זה מה שמגדיר את האדם כאדם, וזו החירות שקנינו ביציאת מצרים. דרגת ההודיה הגבוהה ביותר
היבט זה של השפל שבשיעבוד מצרים יוצק תוכן עמוק להודיה של מקרא ביכורים ולמשמעות הישיבה בארץ. האדם שיושב בשקט ובשלווה בארצו, מצווה להביא את פירותיה אל המקדש ולהתבונן לעומק במה שניתן לו. ראשית - אין זו אדמתו שלו, ה' הוא אדון כל הארץ, ומשלו ניתנו לו. שנית - מצב זה של שלווה ושפע אינו מובן מאליו, ויש להעריך את המתנה אותה העניק לנו הקב"ה ולהודות עליה בשמחה גדולה.
בהתבוננות מעמיקה יותר, יש להבין שמתנה זו אינה באה לידי ביטוי אך ורק בשקט, בשובע ובביטחון, אלא היא מעניקה לנו את חירות הבחירה, את היכולת להתבוננות ולהכרה, שנגזלה מאיתנו בשיעבוד האכזרי במצרים, שהרע אותנו במלחמת ההישרדות. זוהי המתנה הגדולה ביותר שיש בישיבתנו בארץ, היא זו שמאפשרת הודיה אמיתית, עמוקה ומשמעותית, ומחייבת לבחור בשימוש הראוי באותן מתנות.
שבת שלום, שלומי
דבר התורה מוקדש לע"נ אביתר אביבי ז"ל https://www.evyataravivi.org
בס"ד
פרשת כי תצא - תשובה ותפילה וצדקה
שלום לכולם,
הפרשה פותחת במילים (כא, י):
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.
כמובן שהדברים מדברים על מלחמה עם אויבי ישראל בשדה הקרב, אבל בחסידות פירשו שמלבד זה יש כאן גם רמז למלחמה אחרת. כך למשל בדגל מחנה אפרים (פרשת כי תצא):
יש לפרש בדרך רמז: "כי תצא למלחמה על אויביך" - היינו תיכף כשיהיה איתערותא דלתתא ותצא למלחמה נגד היצר הרע, אז בודאי "ונתנו ה' אלהיך בידך", כמאמרם ז"ל (שיר השירים רבה ה, ב): "פתחו לי כחודה של מחט, ואני אפתח לכם ארובות ארובות".
הקב"ה מבטיח שאם נחליט לצאת למלחמה על האויב הפנימי שלנו, היצר הרע, אז נזכה שהוא ייתן אותו בידינו ונגבור עליו. זהו כלל חשוב במלחמה עם היצר ובדרך לתיקון בימי התשובה שאנחנו נמצאים בהם - הרבה פעמים אנחנו מוותרים מראש. אנחנו חושבים שאין לנו סיכוי לנצח את היצר, שככה אנחנו ואי אפשר לשנות את זה. אבל האמת היא שזה לא נכון - אם רק נשנס מתניים ונצא למלחמה ביצר, נוכל לגבור עליו.
זה בוודאי נכון שהדרך לגבור על היצר הרע מתחילה קודם כל בעצם המאבק והמאמץ שהאדם מוכן לעשות מצדו והכוחות שהוא מגייס לשם כך. אבל בעל ה'דגל מחנה אפרים' מדגיש כאן עניין נוסף שהפסוק אומר - צריך את העזרה של הקב"ה. הגמרא במסכת סוכה אומרת (נב, ב):
אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לב): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו, שנאמר (שם לג): "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו".
היצר אינו פוסק לרגע ממאמציו להכניע אותנו ולהפיל אותנו, ובלי עזרתו של הקב"ה אין בכוחנו לגבור עליו. אולי נראה לנו שאנחנו החלטנו להלחם ביצר והצלחנו להתגבר עליו, אבל הגמרא אומרת באופן ברור שאנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. זה מה שהביא בעל ה'דגל מחנה אפרים' מהמדרש - אנחנו פותחים פתח קטן מצדנו בהשתדלות שלנו, והקב"ה בתמורה פותח לנו דרך רחבה עם הישגים שהם הרבה מעבר ליכולתנו.
כך הוא בכל תחום בחיים - כל מה שיש לנו, כל מה שאנחנו מצליחים להשיג, זה רק אם מתקיימים שני דברים: ההשתדלות שלנו והסיוע מהקב"ה. בלי ההשתדלות לא נזכה לעזרתו של הקב"ה, כך הוא קבע בעולמו. מאידך, ההשתדלות היא תנאי הכרחי אבל לא מספיק - בלי סייעתא דשמיא אין לנו את היכולת להשיג את הדברים בכוחנו. וכך הוא בעניין התשובה בימים אלה - אנחנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו לעשות את התיקון, אבל מאידך לצרף לכך גם תפילה לקב"ה שיהיה בעזרנו, כי בלי זה לא נצליח לתקן.
בראש השנה וביום כיפור, בפיוט נתנה תוקף נאמר:
ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.
תשובה - אנחנו מבינים מדוע צריך. זוהי ההשתדלות והתיקון מצדנו. תפילה - הסברנו שהיא הכרחית על מנת שהתיקון יצליח. מדוע צריך את הצדקה?
כי גם אחרי כל זה, כולנו יודעים שתמיד עוד יישארו דברים שלא נצליח לתקן. כולנו מבטיחים לעצמנו כל שנה לשנות דברים מסוימים שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים לשנות. לכולנו יש תחומים בהם אנחנו לא מצליחים לשבור את היצר ואין בנו את הרצון והנחישות לצאת למלחמה. האדם תמיד יישאר בעל חסרון ותמיד תשאר בפניו דרך לתיקון של דברים שהוא עדיין לא הצליח לתקן מחמת סיבות ומניעות כאלה ואחרות. מה עושים עם הדברים האלה? כיצד ייקרע רוע הגזירה אם בסופו של דבר לא תיקנו בפועל?
כאן אנחנו מבקשים מהקב"ה לא רק עזרה בתיקון, אלא שישפוט אותנו לפנים משורת הדין. אבל גם כאן נכון העיקרון שנקבע בעניין הקודם - כשם שבמקום שאנחנו מתפללים לעזרה על התיקון אנחנו צריכים להתחיל את התיקון בעשייה שלנו, ורק מתוכה נזכה לסייעתא דשמיא, כך גם בעניין המשפט לפנים משורת הדין שאנחנו מבקשים מהקב"ה - אנחנו צריכים להתחיל את זה קודם כל במעשים שלנו. זהו הצורך בצדקה כלפי מי שלא "מגיע לו". אתה לא חייב לו שום דבר, אבל אתה רואה את המצוקה שלו ואת חוסר היכולת שלו לפרנס את עצמו, ומעניק לו את מה שחסר לו.
אם אנחנו נפעל כך כלפי אחרים, נזכה שהקב"ה גם יראה את חסרוננו, ואת חוסר האונים שלנו, ויחון גם אותנו לטובה לפנים משורת הדין.
פרשת השבוע עוסקת בין השאר בענייני מלחמה והיציאה אליה. נאמר שאחרי שהכהן אומר לצבא היוצא למלחמה דברי חיזוק ועידוד נגשים השוטרים לדבר מי חייב ומי פטור מהיציאה למלחמה (כ, ה):
וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.
וכך זה ממשיך שם לגבי כרם שלא חללו ואשה שלא נשאה. רש"י מסביר את המושג "לא חנכו" לגבי בית: ולא חנכו - לא דר בו. חנוך לשון התחלה.
לאותו אדם יש בית אבל הוא עדיין לא גר בו. הכניסה הראשונה למגורים לבית, הפעם הראשונה, היא חנוכת הבית, כי כמו שרש"י מסביר "חנוך" הוא לשון התחלה. לפי זה נראה שמדובר בפעולה חד פעמית - התחלת המגורים בבית החדש.
זו לא הפעם הראשונה שרש"י מסביר את השורש חנ"ך במשמעות של התחלה. הפעם הראשונה בה שורש זה מופיע בתורה היא במלחמת ארבעת המלכים והחמישה (בראשית יד, יד):
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן.
מה זה "חניכיו"? מסביר רש"י שם:
זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן (משלי כב, ו): "חנוך לנער", (במדבר ז, יא): "חנכת המזבח", (תהלים ל, א): "חנכת הבית".
אברהם מחנך את אליעזר למצוות, ולכן הוא נחשב חניכו של אברהם. כיצד הוא מחנך אותו? הוא מתחיל להכניס אותו "לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה", ובמקרה זה מצוות כמו שמסביר רש"י. כאן כבר קשה לראות את זה כפעולה חד פעמית כמו שהסביר רש"י לגבי חנוכת בית, שהרי מדובר כאן בחינוך אדם לקיום מצוות, שאנחנו יודעים שהוא תהליך ארוך ומורכב, אבל בכל זאת רש"י מדבר על "התחלת כניסת האדם", וכך הוא מסביר את הדוגמאות האחרות, ביניהן דברי שלמה המלך "חנוך לנער על פי דרכו".
אנחנו עומדים בפתיחת שנת לימודים חדשה וזהו זמן מתאים לעסוק במשמעותו של חינוך. רש"י אומר שהנקודה המרכזית בחינוך היא ה"התחלה". במשמעות הפשוטה, המיידית, הכוונה היא מן הסתם לכך שהדבר נעשה בדרך כלל בתחילת חייו של הילד, המתחנך, והחינוך מכין אותו ומקנה לו את ההכשרה והכלים "לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה" בבגרותו. אבל נראה לי שבדגש שרש"י שם על עניין ההתחלה כאן יש נקודה משמעותית נוספת בחינוך.
המשנה במסכת אבות אומרת (ד, כ):
אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק.
פשט הדברים הוא שהלימוד בגיל צעיר הוא הרבה יותר ברור ואפקטיבי וזוכרים אותו לאורך שנים - "גירסא דינקותא", בניגוד ללימוד בגיל מבוגר, אז הדברים כבר לא נצרבים כמו שהיו פעם והם נשכחים מהר. אבל רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן מסביר שלא מדובר על התלמיד, אלא על הרב המלמד (ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא, סימן קצב):
יֵּשׁ בְּחִינוֹת "הַלּוֹמֵד יֶלֶד", הַיְנוּ כְּשֶׁהַתַּלְמִיד שׁוֹמֵעַ הַדָּבָר מִפִּי הָרַב מַמָּשׁ וּבְעֵת שֶׁחִדֵּשׁ הָרַב זֶה הַדָּבָר, שֶׁאָז הוּא בְּחִינַת יֶלֶד... כְּאִלּוּ נוֹלָד הַיּוֹם, וְאָז דּוֹמֶה לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ, שֶׁנֶּחְקָק וְנִצְטַיֵּר שָׁם הֵיטֵב בְּלִי טִשְׁטוּשׁ, הַיְנוּ שֶׁאָז יוּכַל לְהִצְטַיֵּר וְלֵחָקֵק בְּדַעְתּוֹ הֵיטֵב וְיוּכַל לְזָכְרוֹ. אֲבָל הַלּוֹמֵד זָקֵן, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ מִפִּי הֶחָכָם בְּעַצְמוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ מִפִּיו לְאַחַר כָּךְ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַחִדּוּשׁ... וְאָז הוּא בְּחִינוֹת זָקֵן כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם, וְאָז דוֹמֶה לִדְיוֹ כְּתֻבָה עַל נְיָר מָחוּק, שֶׁהַכְּתָב מְטֻשְׁטָשׁ שָׁם. כֵּן הַחִדּוּשׁ שֶׁמְּחַדֵּשׁ הֶחָכָם אַף שֶׁנִּכְתָּב וְנֶחְקָק בְּדַעְתּוֹ, עִם כָּל זֶה לֹא נִצְטַיֵּר הֵיטֵב שָׁם וְיוּכַל לְשָׁכְחוֹ.
"הלומד" כאן אינו התלמיד, אלא המורה הלומד אתו. אם המורה הוא "לומד ילד", כלומר שהדברים שהוא מלמד התחדשו אצלו עכשיו, הוא מלמד רעיונות טריים וחיים, אז הלימוד משפיע ונחרת בלבו של התלמיד. לעומת זאת, אם המורה הוא "לומד זקן", כלומר שהדברים שהוא אומר הם ישנים - הוא ממחזר רעיונות מהחומר שיש לו בבית שהוא לימד בשנים הקודמות והוא חוזר עליהם כמו תקליט, הרי שאז הדברים מגיעים לתלמיד "כדיו כתובה על נייר מחוק", ישן ומעורפל.
אולי זהו העומק של ה"התחלה" אותה מדגיש רש"י שוב ושוב כפירוש המילה "חינוך". בחינוך כל יום צריך להיות התחלה, "לומד ילד". אם הרב או המורה מגיע עם רעיונות שכרגע "חיים" אצלו, בתודעה ובלב שלו, הרי שהוא יכול לחנך ולהשפיע. אם הוא מביא משהו משנה שעברה, ואפילו מלפני שבוע, אבל הרעיון כבר "התייבש" ו"דהה" והוא אינו חי אותו עכשיו, אז אין כאן "התחלה" ולכן זה כבר לא חינוך.
החינוך הוא אכן תהליך ארוך ומורכב, ואי אפשר "להתחיל" אותו שוב כל יום מנקודת האפס, אבל הרעיון שנאמר כאן אינו שולל את זה. זה רק אומר שבכל נקודה בתהליך הרב צריך להביא לתלמידים "התחלה", כלומר, משהו שלא התיישן אלא הוא חדש לו. יותר מכל זה אומר שהמחנך צריך להביא את עצמו ואת מה שחי בו אל התלמידים, ולא להיות רק מן צינור שמעביר אליהם חומר מוכן.
הדבר נכון גם ביחס לעצמנו - אנחנו עומדים בתחילתו של חודש אלול, בו אנחנו נדרשים להפסיק לחיות על אוטומט ולהתחדש בעבודת ה' שלנו. שנזכה להגיע לנקודה הזאת ולהחיות אותה.
פרשת השבוע פותחת בהבטחה לעם ישראל לשפע האלוקי על שמירת המצוות (ז, יב): וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.
אני רוצה להביא הערה של הרמב"ן כאן על הלשון בה מתאר הפסוק את מצוות התורה: "המשפטים", כנקודה אחרת (שאינה בהכרח סותרת) במהותה של אותה ברית והדרישה שהיא דורשת מאתנו: והזכיר את המשפטים האלה - להזהיר מאד במשפטים, כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל, רק במשפטים יעמידו התורה, כמו שנאמר בהן (כא, כא): "וכל ישראל ישמעו ויראו".
ההבטחות שניתנות כאן בפסוק מכוונות אל העם כולו, אל הכלל. אלה אינן הבטחות לאדם הפרטי. כיצד נמדד הכלל אם הוא מקיים את המצוות או לא? הרי את הכלל מרכיבים פרטים רבים, וכל אחד ומעשיו הוא. לכאורה יש כאן אי צדק בשיפוט קולקטיבי של הכלל - מדוע שאדם אחד ייענש על חטאיו של האחר?
הרמב"ן אומר שזוהי הסיבה שהפסוק מדבר דווקא על ה"משפטים", ולא באופן כללי על המצוות. וודאי שיהיו כאלה בחברה שעוברים על מצוות כאלה ואחרות - "כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל". מבחנה של החברה אינו בכך שלא יימצאו בה חוטאים, אלא ב"משפטים" - בדרך בה היא שופטת את החוטאים. כאשר החברה שופטת ומענישה את העבריינים בחומרה, הרי שבזה היא מעבירה מסר ברור של חוסר סובלנות כלפי החטא, שאמור לחלחל לכל אותם אלה שחושבים לעבור עבירות דומות. הפסוק אומר שאם החברה תקפיד על עשיית המשפט והדין, הרי שבכך יזכה הכלל לכל אותן ברכות.
מה יכול לגרום לכך שהחברה לא תעשה דין עם החוטאים? הרמב"ן מציין שני גורמים עיקריים. הראשון (שם):
כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשת העבירה, כמו שנאמר (יט, יג): "לא תחוס עינך".
מדובר בגישה רחמנית וסלחנית שאינה רואה טעם בענישה לשם ענישה.
הרי העבירה כבר נעשתה ולא ניתן להשיב את הגלגל לאחור - מה יועיל עכשיו להעניש את החוטא החומרה? התורה דוחה זאת, בגלל ההשלכות החמורות של רחמנות כזאת שאינה במקומה, כמו שכותב הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, לה): אין הדבר כאיוולתו של מי שטוען שהימנעות מעונשים מהווה חמלה כלפי הבריות, אדרבה, זאת היא עצם האכזריות כלפיהם ושיבוש סדרי המדינה. אלא החמלה היא מה שהוא יתעלה ציווה (טז, יח): "שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך".
ההימנעות מענישת החוטא אינה רחמים, אלא אכזריות כלפי החברה, שהפשיעה תלך ותגבר בה.
הרמב"ן מציין גורם נוסף לאי עשיית הדין עם החוטאים: ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים, כמו שאמר (א, יז): "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלקים הוא".
ישנם כאלה שמנסים לסכל את עשיית הדין. לעיתים מדובר ב"תקיפים" שעשיית הדין עלולה "לסבך" את הדיין אתם, ולעיתים ב"מטעים" - אנשים שמטעים את הציבור בתמיכה בעבריין. כך או כך - בין אם התמיכה בעבריינים באה מגורמים עברייניים ואלימים ובין אם התמיכה מגיעה ממחוזות אידאולוגיים שגויים - אל לדיין להירתע מהם, ועליו לעשות את הדין. החברה חייבת לומר את דברה באופן ברור לא רק כנגד העבריין עצמו, אלא כנגד מעגלי התמיכה שלו, יהיה כוחם ומעמדם אשר יהיה.
בניגוד לאויבינו- אצלם החברה מהללת ומשבחת מרצחים שכאלה, התורה תובעת מאתנו לעשות אתם את הדין ללא רחמים וללא מורא, על מנת שהאשמה לא תוטל מכתפיהם של אותם היחידים על כתפי החברה כולה חלילה.
ובזכות עשיית ה"משפטים" נזכה לכל הברכות האמורות בפרשה.
בפרשת השבוע מספר משה על מעמד הר סיני. משה מתאר את בקשתם של עם ישראל אליו בעקבות האימה שאחזה בהם מההתגלות של הקב"ה באותו מעמד (ה, כא-כד):
וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת? אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ! קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.
עם ישראל אינם יכולים לעמוד בפני ההתגלות הישירה של הקב"ה ולכן מבקשים ממשה שהוא יתווך - הקב"ה ידבר אליו והוא יעביר להם את דברי ה'. רש"י עומד על הלשון החריגה בסיום הבקשה: "ואת תדבר אלינו" (במקום "ואתה"):
ואת תדבר אלינו - התשתם את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני?
משה מאוכזב מהבקשה של עם ישראל - הוא רואה בוויתור של עם ישראל על הקבלה הישירה של התורה מפיו של הקב"ה והבקשה לקבל את הדברים בעזרת תיווכו שלו, חסרון רצון של עם ישראל להתקרב אל הקב"ה מאהבה. ממי עדיף ללמוד את התורה - ישירות מפיו של הקב"ה, או מכלי שני שהוא בשר ודם?!
אבל לעומת משה, הקב"ה דווקא רואה את הבקשה בעין טובה (דברים ה, כה-כו):
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ! מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.
הקב"ה רואה בבקשה ביטוי ליראת שמיים חיובית, שהלוואי ותחזיק מעמד "כל הימים".
ועכשיו, שראינו את התגובות השונות לבקשה של עם ישראל - זו של משה ולעומתה זו של הקב"ה - יש לשאול מה הקב"ה לימד אותנו בכך שהוא שמח באותה בקשה בניגוד למשה שראה אותה בצורה שלילית? היה אפשר לומר שהם נחלקו בכוונתם הפנימית של עם ישראל - לדעתו של משה הדבר נבע מחוסר מוטיבציה ורצון פנימי באמת להתקרב אל הקב"ה, ואילו הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב, אמר למשה שהכוונה מאחורי הבקשה היא טהורה ונובעת ממניעים של יראת ה', ולא של חוסר רצון לקרבתו. אבל נראה שיש כאן אמירה יותר עקרונית.
משה מדבר על ההחמצה וההפסד בהזדמנות להתקרב אל הקב"ה מאהבה, וללמוד מפי הגבורה. לימוד התורה איננו דבר קל, ורק מי שיש בו רצון חזק ופנימי יתגבר על החששות וינסה לקבל כל מה שהוא יכול, מתוך שאיפה לגדול כמה שיותר ולהבין את התורה לעומקה. מי כמשה, שלמד את התורה כולה מפיו של הקב"ה, יכול להעיד על הערך העצום שבכך, שאין לו שום תחליף. כיצד ניתן לוותר על זה?! זה מה שמאכזב את משה בבקשת העם.
אלא שהקב"ה מעמיד מול זה גורם אחר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" - אל מול הרצון והשאיפה להתגדל בתורה, עומדת יראת ה', שמרתיעה את האדם מלגשת אל הקודש. עם ישראל עומד משתאה אל מול עוצמת התגלותו של הקב"ה, ואינו יכול לשאת את היראה מפני המעמד הגדול והנורא. הקב"ה אומר למשה שעדיף לוותר על המעלות של השגת התורה שהיו יכולות להיות מושגות בלימוד ישיר מפיו של הקב"ה על מנת לקבל את השיעור הזה ביראת ה'!
מה למדנו במעמד הר סיני? מה אנחנו צריכים לזכור ממנו? תשובת התורה בפרשה היא חד משמעית (דברים ד, ט-י):
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי, אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.
אסור לנו לשכוח את מעמד הר סיני, ואנחנו חייבים להעביר אותו מדור לדור, אבל לא את התורה שלמדנו שם, אלא "אשר ילמדון ליראה אותי" - את חוויית היראה הגדולה מפני התגלות השכינה.
זהו לקח חשוב בשביל עבודת ה' של כל אחד ואחד מאיתנו, כמו שאומרת המשנה באבות (ג, ט):
רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חכמתו מתקיימת.
החכמה אפילו במעלה הכי גבוהה אינה מתקיימת, אינה נתפסת בלבו של האדם ומשפיעה על דרכיו, אם לא קדם לה בסיס של יראת ה', שמחייבת את האדם ליישם ולקיים את כל מה שהחכמה לימדה אותו. בלא זה, החכמה נשארת כלימוד תיאורטי שאין בו ממש. ממילא, מוטב אף לוותר על מעלות לימודיות על מנת לחזק את יראת ה'.
בטעינה...
