אזכרה במלאת 11 שנים 


האזכרה נערכה בישיבת חורב בהשתתפות:
הרב יצחק דור - ראש ישיבת "חורב"
תלמידי כיתות ט', י'  בישיבת "חורב"
בהשתתפות המשפחה דרך הזום
ובהשתתפות תלמידי כיתה ז' ב"מכון לב" דרך הזום.



ראש ישיבת חורב - הרב יצחק דור



דרשת סיום מסכת פסחים
אופיר נ"י - אחיו הקטן של אביתר ז"ל

להורדת הקובץ לחץ כאן




סיום מסכת פסחים - אביעד אביבי נ"י

אחיו התאום של אביתר ז"ל


 


קדיש, אשכבה והדלקת נר

להורדת הקובץ לחץ כאן
 

עליה לקבר כ"ב באייר


דברי זיכרון וגעגוע:


 
אורית אביבי
אמא של אביתר ז"ל:


11 שנה של געגועים
לתינוק
לילד
לנער

ליפה התואר
לתום ולטוהר
לחן ולשנינות
לחכמה ולתמימות
לשמחת הנעורים
לזיו העלומים
לחדוות הילדות
לשעשועי החברות
למתיקות
לאצילות
לסקרנות
לעדינות
11 שנים
ועשרות אלפי שעות
ומליוני שניות

של געגוע
לילד מתוק ונבון
יפיפה עם עיני אילה
וריסים ארוכות
עם חיוך מדבק
ובדיחות מתוקות

11 שנים של געגועים!
לילד!
שלי!
אילה אביבי
אחות:


11 שנים. 
כל כך הרבה קרה והשתנה ב 11 שנים,
נכנסתי לבית ספר, סיימתי יסודי וחטיבה
ואוטוטו גם תיכון.

השתנתי המון ב11 שנים, גדלתי והתפתחתי.
אך הדבר היחיד שלא השתנה ב11 שנים האלו, זה שבכל שנה ביום הארור הזה, בשעות הארורות האלו, אני ניצבת כאן בהר המנוחות עם המשפחה, ומציינת יחד איתם שנה נוספת בלעדיך אביתר, שגם אתה לא השתנתה וגדלת ב11 שנים האלו.

לפעמים אני תוהה לעצמי עוד כמה פעמים אעלה לפה. עוד כמה תמונות התווספו לאוסף הזה? עוד כמה פעמים אראה כמה אני גדלתי והתפתחתי, כמה כולנו גדלנו והתפתחנו, אך אתה אותו הדבר?
הגעוגע והכאב רק גודל כשהשנים חולפות, והדימיון הזה של מה היה קורה אם היית פה, ומה אם לא היית הולך לטיול...
אתה רואה אותנו?
אתה פה?
נוספו לך עוד שני אחים, אתה יודע? 

לפעמים אני  חושבת שבכל אחד מהמשפחה טמון אביתר קטן, שמזכיר אותך בכל כך הרבה תחומים...

עייפתי כבר מלעלות אלייך להר המנוחות אביתר, עייפתי כבר  מלבכות, עייפתי כבר מהמבטים המרחמים, עייפתי.

אח שלי, אח גדול,
לא משנה שכבר עקפתי אותך בגיל, תמיד תהיה גדול ממני. 

אוהבת אותך ולא מפסיקה להתגעגע...
אביטל אביבי:
אחות:


לאבד אח.

לאבד אח זה להצטלם לתמונות משפחתיות, כשברקע תמיד יהיה מישו חסר.
זה לחגוג שמחות, חגים ושבתות עם צביטה בלב כל פעם מחדש.
זה לחוות חוויות עם שאר האחים, להעלות נוסטלגיות וזיכרונות ילדות עם כאב וגעגוע לאח שנשאר מאחור.
זה לשמוע את החברות מספרות שרבו עם האחים, ובתוך תוכך את יודעת שהיית נותנת הכל רק כדי לריב איתו שוב. לחבק אותו. לחוות עוד רגע קטן איתו.
זה לדעת להעריך ולנצור את ערך המשפחה, ועדיין, בכל פעם שישאלו כמה ילדים אתם? את תעצרי לרגע, ולא משנה עד כמה את יכולה להיות טובה במתמטיקה, את תספרי באצבעות או בראש בכל פעם מחדש.
זה ללכת לישון בכל לילה עם תקווה ותפילה שתחלמי עליו שוב, רק כדי להיזכר בקול שלו ולחוות את הזיכרונות שוב. 
זה לבקר בבית קברות בכל פעם בשנה ולהרגיש כמו באיחוד משפחתי, אפילו שהוא כבר לא שם וזה רק אתם ואבן קרה.
זה להסביר לאחים הקטנים שלא הכירו אותו, מי הוא היה ולמה הוא לא כאן. 
זה להרגיש צביטה בכל יומולדת בשנה ולחשוב על כך ששוב את גדלת בשנה ועקפת אותו עוד בגיל, כשהוא נשאר אי שם בן 12 וחצי, נער צעיר.
זה לראות את כל החברים בני גילו נשואים עם ילדים, ולדמיין אילו ילדים היו יכולים להיות לו. 
זה לפחד אפילו יותר ממוות של אדם קרוב, הרי עכשיו הוא מכיר כבר את הדרך...

אביתר, 11 שנים עברו מאז הלכת. 11 שנים שלא ראיתי אותך ולא שמעתי את קולך. 11 שנים ועדיין מרגישה שחיה עם הכחשה, שהנה עוד רגע תבוא, תצחק ותגיד שהכל היה מתיחה אחת גדולה. 
11 שנים וזה עדיין כל כך קשה. כל כך קשה לחיות בלעדיך. כל כך קשה לנסות ולחיות את החיים ולהמשיך הלאה מצד אחד, ומצד שני לקבל סתירה לפנים ולחוות שוב את אותו ליל אסון, בכל פעם כשבאים לבקר בקברך.
באחד מסרטי ההנצחה שעשינו לך, מתנגן ברקע שיר של עופרה חזה- "לארוך הים". יש שם שורה שתופסת וצובטת אותי כל פעם מחדש כשאני שומעת את השיר:
"תגיד לי איך עם המוות אתה חי, מסתיר הדמעות בכל לילה, תגיד לי עד מתי"
11 שנים ועדיין לא יודעת להסביר איך מצליחה לחיות עם המוות שלך. איך לגדול, להתפתח ולשאוף רחוק, לחייך ולהיות בשמחה, כשבלב שלי יש עדיין חור שלא נסגר.
עד מתי אביתר? עד מתי נספור את השנים בלעדיך? עד מתי נדבר עליך בלשון עבר? עד מתי נראה את קברך הקר ולא את פניך המוארות?
תגיד לי עד מתי...